כוחות הטבע העזים ותופעות מזג האוויר נקראים להשתתף בהלול הבריאה לבוראה. איתני הטבע הללו, שלעיתים נראים כאוטיים או הרסניים, מתגלים כמשרתים נאמנים הפועלים מתוך ציות מוחלט וממלאים תכלית אלוהית.
הפרשנים מסכימים כי התופעות המוזכרות מתהוות באוויר, אך מקור בריאתן הוא מן הארץ, כאשר אדים חמים ולחים עולים ומתערבבים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. גישה נוספת רואה בתופעות אלו ייצוג של יסודות הטבע ותולדותיהם: המים מולידים את הברד והשלג, האש מולידה את העשן, ויסוד הרוח מוליד את הסערה [מלבי"ם, מאירי].
הפסוק מציג צמדים מנוגדים של חום וקור. אֵשׁ מתפרשת כאש הברק השורפת [רד"ק, מאירי], והיפוכה הוא הבָּרָד, שהוא קרח קפוא. בדומה לכך, השֶׁלֶג הקר עומד בניגוד לקִיטוֹר, המבואר כאד חם העולה מן הארץ ודומה לעשן [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מנגד, יש הקושרים את הצירוף של אֵשׁ ובָּרָד לנס שאירע במכת ברד במצרים, שבה התלקחה אש בתוך הברד, ואילו שֶׁלֶג וקִיטוֹר מייצגים את שני סוגי הענישה בגיהנום, המורכבים מקור עז ומאש ועשן [אלשיך].
שיאו של הפסוק מתאר את הרוּחַ סְעָרָה אשר עֹשָׂה דְבָרוֹ. זוהי רוח עזה ומתנועעת בחזקה, המסוגלת לעקור ארזים גבוהים, להרוס בניינים ולהפוך אוניות בלב ים [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי ההרס אינו מקרי. הסערה פועלת תמיד כשליחה, המקיימת את גזרתו של ה' ומוכנה לצאת למשימותיו, פעמים רבות כאמצעי ענישה [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].
על פי מסורת חז"ל, תופעות אלו, המהוות מיני פורענויות, היו גנוזות בתחילת בריאתן בשמיים. דוד המלך הוא שהוריד אותן אל הארץ, מתוך תפיסה שאין זה ראוי שכוחות של עונש והרס ישהו במקום מגוריו של ה' [רש"י].