הקריאה להלל את ה׳ מופנית כלפי צבא השמים והגרמים העליונים. שירתם אינה נובעת מבקשת צרכים או מהכרת הטוב על השגחה יומיומית, אלא מעצם קיומם והיותם נתונים למרותו של בורא העולם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ראוי לכל נברא להלל את מי שהמציאו והביאו לידי קיום. על אף שהברואים העליונים נשגבים ועוצמתיים, עליהם להודות לה׳ ולהכיר בכך שהוא אדון עליהם ונשגב מהם [רד"ק]. מאחר שברואי מעלה אינם זקוקים לדבר לשם קיומם, ההלל שלהם ממוקד בעצם עובדת היותם קיימים [ביאור שטיינזלץ].
במילה יְהַלְלוּ, האות יו"ד מסומנת בגעיה על פי מסורות הקריאה של ספרי ספרד [מנחת שי]. הקריאה היא יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' בשמו המלא, משום שגרמי השמים נבראו בשם זה. זאת בניגוד לישראל, שלעיתים מהללים בשם המקוצר "יה" כדי לרמז על חלקם בשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא [אלשיך].
הסיבה להלל מנוסחת במילים כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. משמעות הציווי כאן היא שה׳ גזר וחפץ בקיומם [אבן עזרא]. מילים אלו מדגישות את הפער העצום בין הבורא לנבראיו: ה׳ לבדו הוא קדמון ונצחי, בעוד שהשמים וצבאם הם ברואים חדשים [רד"ק].
ייחודם של גרמי השמים מודגש דרך פועל הבריאה. בניגוד לארץ שעברה תהליכים מדורגים של בריאה (הוצאת יש מאין), יצירה (עיצוב יש מיש) ועשייה (גמר המלאכה), השמים עברו רק תהליך של בריאה. הם נוצרו יש מאין ונותרו בשלמותם כפי שנבראו בראשונה, ללא צורך בתיקון נוסף. יתרה מכך, בעוד שהארץ נתונה לשינויים, לכליה ולבחירה חופשית, השמים קיימים לנצח ופועלים על פי חוקיות קבועה שאינה משתנה [מלבי"ם].