הפסוק חותם את המזמור בהדגשת הייחוד של עם ישראל, שזכה לקבל את התורה והמצוות כמתנה בלעדית מאת ה'.
המילים לֹא עָשָׂה כֵן מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כקביעה שה' לא נתן את התורה לאף אומה אחרת, ובכך הבדיל את ישראל להיות לו לעם סגולה. מתוך קביעה זו, חז"ל לומדים כי אין למסור דברי תורה לגוי [תורה תמימה].
החלק השני של הפסוק, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם (כאשר המילה בַּל משמעותה "לא" [מצודת ציון]), מתאר את הריחוק של אומות העולם ממשפטי ה'. הפרשנים מציגים מספר זוויות למציאות זו: גישה אחת מסבירה כי האומות אינן מתנהגות ביושר ואינן מכירות במעלת המשפט [מאירי], וכי הן לא קיבלו מה' אפילו את חוקי המוסר השכליים הבסיסיים, ולכן הן נתונות תחת חוקי הטבע והמערכה [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה לפיה ה' העלים מהגויים במכוון את המשפטים, והציג בפניהם רק מצוות שידע כי הם עתידים לדחות [אלשיך].
הפסוק והמזמור כולו נחתמים בקריאה הַלְלוּ יָהּ, ממש כפי שהמזמור החל [אבן עזרא]. קריאה זו מבטאת את חובת ההודיה של עם ישראל על נחלת התורה והמשפטים שניתנה להם לבדם [מאירי, מצודת דוד]. השימוש בשם "יה" רומז לייעודם של ישראל בשני העולמות: העולם הזה שבו ניתנה להם הזכות לקיים את המצוות, והעולם הבא שבו יקבלו את שכרם [אלשיך].