במקום להעריך כוח פיזי, מהירות או יכולות אנושיות כפי שמקובל בעולם, רצון ה׳ מופנה דווקא אל אלו המכירים בתלותם המוחלטת בבורא. משמעות הדברים מציגה את הניגוד בין ההישענות על כוח הזרוע והגבורה החומרית, לבין הביטחון הרוחני וההישענות על החסד האלוהי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הקביעה רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו עומדת בניגוד מוחלט להישענות על כוח פיזי. ה׳ אינו חפץ במי שבוטח בכוחו או במאמציו, שכן הביטחון העצמי ביכולות הגוף מסלק את יראת ה׳ מן האדם [מצודת דוד]. במקום זאת, ה׳ בוחר באלו שחסרים גבורה או כוח ריצה [ביאור שטיינזלץ], ואינם משתדלים להישען על מאמץ פיזי [מלבי"ם], אלא מבינים כי פרנסתם וקיומם תלויים אך ורק בידי שמיים.
על פי גישה זו, האנשים שה׳ חפץ בהם הם הַמְיַחֲלִים, כלומר המקווים [מצודת ציון], המצפים לְחַסְדּוֹ. הם אינם מסתמכים על גבורתם, אלא תולים את תקוותם בחסדו הגדול של ה׳ שימציא להם את צורכיהם, ממש כפי שהוא זן את בעלי החיים ללא כל כוח מצידם [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
מדוע אכן נדרש האדם לייחל ולצפות לחסד, בעוד בעלי חיים מקבלים את מזונם בקלות יחסית? יש המבארים כי המציאות כולה תוכננה כך במכוון כדי לעורר את האדם לאמונה. ה׳ מונע לעיתים את השפע או מצריך את האדם להתפלל על הגשם, כדי שישא את עיניו למרום מתוך הבנה שאינו יכול לסמוך על שוקיו וידיו. עצם ההמתנה והציפייה לחסד האלוהי היא זו שבונה באדם את יראת ה׳ האמיתית [אלשיך]. בזכות יראה וציפייה זו, זוכים המייחלים לחסד להשגחה אלוהית מיוחדת ופרטית [מאירי].