הפסוק מציג ניגוד בין המציאות הנבראת, שבה לכל דבר יש גבול, לבין מהותו האינסופית של ה'. בעוד שבפסוק הקודם מתואר כי ה' מונה מספר לכוכבים, הרי שעל חכמתו שלו נאמר לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר [אבן עזרא].
הפרשנים מסבירים את גדולתו של ה' מתוך השוואה למגבלות האנושיות. מלך בשר ודם השולט על מדינות רבות יתקשה להנהיג את כולן כאחד; אם יקדיש את כוחו למקומות הרחוקים, יחסר לו הקשב והתבונה לנהל את הקרובים. לעומתו, ה' מנהיג את העולם כולו בשלמות, משום שהוא משלב בתוכו גם כוח מוחלט וגם תבונה אינסופית [רד"ק].
הביטוי גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ מתפרש ביחס לאופן שבו ה' מנהיג את הבריאה. כוחו הגדול בא לידי ביטוי ביכולתו לשנות את חוקי הטבע ולשדד את מערכות הכוכבים והמזלות לטובת השגחה פרטית. אף אם על פי חוקי הטבע או המזל אדם מסוים אמור להיות שפל ואחר אמור להצליח, ה' גובר על המערכת הטבעית, משפיל רשעים ומעודד ענווים כחלק מהתנאי שהתנה עם מעשה בראשית [מלבי"ם, אלשיך, מאירי]. עם זאת, הפעלת כוחו של ה' משתנה בהתאם לנסיבות: בשעת מלחמה מתגלה כוחו העצום במלואו, אך בשעת משפט ודין הוא כביכול מצמצם את כוחו ופועל אחרת [תורה תמימה].
לגבי סוף הפסוק, לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, מתעוררת שאלה מושגית: המושג "מספר" שייך לעולם הכמותי, ואילו "תבונה" היא תכונה איכותית שאינה נמדדת במספרים. משום כך, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה היא לדברים ולפעולות הנובעים מתבונתו של ה', להם אכן אין כל גבול וכמות והם רבים מאוד [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. פירוש נוסף מציע כי המילה מִסְפָּר נגזרת מהשורש ס.פ.ר, במשמעות של דיבור וסיפור; קרי, אי אפשר לסכם או לספר את עומק תבונתו של ה', משום שאדם אינו מסוגל לתפוס אותה [מאירי, ביאור שטיינזלץ].