השגחת ה׳ בעולם אינה מוגבלת רק לבני האדם, אלא מתפרסת על כלל הבריות, ובמיוחד על החלשות שבהן, שאין בכוחן לדאוג לעצמן. בהקשר זה, המילה לַחְמָהּ אינה מכוונת ללחם ממש, אלא משמשת כמונח כללי למאכל ומזון, דוגמת עשב וחציר ההרים [רש"י, מצודת דוד, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ מספק לִבְהֵמָה את מזונה ללא טורח מצידה, משום שאין לה את התבונה, התחבולה או היכולת להכין ולתקן את מאכלה בעצמה [רד"ק, אבן עזרא, אלשיך].
ההשגחה האלוהית בולטת במיוחד ביחס לבְנֵי עֹרֵב, הנחשבים לבריות עלובות [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי העורב נוהג באכזריות כלפי גוזליו ונוטש אותם מיד עם בקיעתם. הסיבה לכך היא שהגוזלים נולדים עם נוצות לבנות, וההורים טועים לחשוב שאין אלו בניהם ומתייאשים מהם [תורה תמימה, רד"ק, אלשיך, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. בעודם נטושים וגוועים ברעב, הגוזלים צווחים, וקריאתם זו היא אֲשֶׁר יִקְרָאוּ. בתגובה למצוקתם, ה׳ מרחם עליהם ומזמין להם מזון באופן פלאי, כאשר הוא מצמיח מתוך צואתם יתושים ותולעים הנכנסים היישר לתוך פיהם [רש"י, רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, המאירי].
מתוך תיאור טבעי זה, עולה מסר רוחני עמוק. הדאגה לגוזלי העורב ממחישה כיצד ה׳ עוזר לחלשים ביותר שאין להם שום כוח משל עצמם, בדומה למצבם של עם ישראל כשהם נטושים וחסרי אונים בגלות [רד"ק]. בנוסף, יש המפרשים את המילים אֲשֶׁר יִקְרָאוּ לא רק כזעקה לעזרה, אלא כהכרזה ופרסום. עצם קיומם של בני העורב מכריז לעולם כי השגת פרנסה אינה תלויה בגבורה פיזית, בכלי מלחמה או בנדודים למרחקים. ה׳ יכול לפרנס את החלש ביותר בתוך ביתו, ללא כל כוח השתדלות מצידו [מלבי"ם].