מחזור הגשם והצמיחה בטבע משמשים עדות חיה להשגחתו התמידית, לגבורתו ולחסדו של ה' בעולם [אבן עזרא, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמערכת הטבעית אינה פועלת מעצמה, אלא מתוכננת בקפידה כדי לקיים את הבריאה ולהמחיש את תלותה בבורא.
הפעולה הראשונה היא הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, כלומר מכסה אותם בעננים [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. טבעם הבסיסי של השמים הוא להיות טהורים, בהירים ומזהירים, וה' מכסה אותם במכוון מעיני בני האדם [רד"ק, אבן עזרא]. יש המבארים כי ה' בחר במנגנון זה של הורדת גשם מלמעלה, ולא בהשקיית הארץ מנהרות כמו במצרים או בהעלאת אדים ישירות מן הקרקע, כדי להמחיש את ההשגחה ולעורר את בני האדם ליראה מפניו, כאשר הם נושאים את עיניהם לשמים [אלשיך].
העננים משמשים כאמצעי הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, והגשם עצמו הוא אות מובהק להשגחה הכללית של ה' על בריותיו [מלבי"ם]. בזכות הגשם מתאפשר השלב השלישי: הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר, כאשר חָצִיר משמעו דשא ועשב המשמשים למאכל בהמות [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע מודגשת דווקא הצמחת ההָרִים. גישה אחת מסבירה זאת על רקע טבעם של ההרים, שהם יבשים, קשים וסלעיים, ולמרות זאת ה' מצליח להצמיח בהם חיים, וקל וחומר שהוא מצמיח בארץ המישור [רד"ק, אבן עזרא]. גישה משלימה מתמקדת במגבלות החקלאיות: בשל גובהם של ההרים, לא ניתן להשקות אותם באמצעות נהרות, ואי אפשר לחרוש ולזרוע בהם [רד"ק, מצודת דוד].
מתוך כך עולה חסדו הגדול של ה' כלפי בעלי החיים. בעוד שבני האדם נדרשים לטרוח, לחרוש, לזרוע ולעשות מלאכות רבות כדי להפיק את מזונם, ה' דואג לבהמות שאינן מסוגלות להכין את צורכיהן בעצמן. הוא מצמיח עבורן את מזונן באופן טבעי וישיר, מגיש להן את האוכל עד לקרקע, ומכלכל אותן אפילו במקומות הגבוהים והבלתי נגישים ביותר [אלשיך, מאירי, מצודת דוד].