תופעות הטבע החורפיות והקור הקיצוני משמשים עדות לגבורת ה' ולהשגחתו התמידית על העולם. המילה קַרְחוֹ מתייחסת לשכבת הגליד הנקרשת על פני המים בימי החורף [מצודת ציון, מצודת דוד], או לסוגים שונים של משקעים קפואים כדוגמת שלג וברד [ביאור שטיינזלץ]. אבן עזרא מדגיש כי מדובר בקרח נורא ועוצמתי במיוחד.
באשר למילה כְפִתִּים, קיימות שתי גישות מרכזיות לתיאור צורת הקרח. גישה אחת מסבירה שהמים הקופאים הופכים לחלקיקים קטנים, בדומה לפתיתים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך תיאור של חתיכות קרח גדולות ושבורות, המזכירות פתותי לחם או גושים עבים שנופלים בעוצמה, לרוב בשעות הלילה המאוחרות [רד"ק, אלשיך, מצודת ציון, מאירי]. מצודת דוד מוסיף ציור מוחשי ולפיו נראה כאילו ה' משליך חתיכת קרח אחת גדולה המכסה ומקפיאה בן רגע את כל פני המים לאורכם ולרוחבם.
לצד התיאור הפיזי של הקרח, רש"י מביא מדרש אגדה הדורש את המילה כְפִתִּים מלשון התאמת המשא למידותיו של האדם. לפי מדרש זה, ה' מגלה חמלה ומתאים את עוצמת הקור למצבם של בני האדם, כך שהוא מקל את הצינה מעל העניים חסרי הלבוש. מנגד, רד"ק מציג תפיסה רעיונית המחברת את הקרח דווקא למידת הדין. הוא מדגיש כי השיוך לה' במילה קָרָתוֹ בא ללמד שפגעי מזג האוויר אינם מקריים אלא פועלים במצוות האל. בעוד ששלג וגשם רגילים יורדים ברחמים ומועילים לזרעים ולאילנות, קרח חזק וקיצוני משמש לעיתים כמשפט ועונש, שכן הוא מייבש וממית את התבואה ופרחי העצים.
סיומו של המשפט, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד, מבטא את חוסר האונים האנושי מול הצינה העזה. הפרשנים מסכימים כי איש אינו יכול לשרוד ולהתקיים מול עוצמת הקור מבלי לחפש אמצעים מחממים [מצודת דוד]. רד"ק מוסיף היבט מעשי לחוסר האונים הזה, ומסביר כי הקור העז פשוט משתק את שגרת החיים, שכן הוא מונע מבני האדם לצאת מבתיהם ולבצע את מלאכתם.