השגחתו של ה׳ בעולם מתבטאת ביכולתו להפוך את המציאות האנושית על פיה, מתוך התייחסות למצבם המוסרי של בני האדם. הפעולה האלוהית מתוארת במילה מְעוֹדֵד, שמשמעותה הענקה של רוממות וחוזק [מצודת ציון]. ה׳, על אף כוחו וגדלותו העצומה, בוחר להשגיח באופן ישיר על העֲנָוִים, שהם האנשים השפלים והחלשים, ומעניק להם תקומה. לעומתם, את הרְשָׁעִים המתגאים הוא משפיל עֲדֵי אָרֶץ, כלומר מוריד אותם עד לארץ [רד"ק, מצודת ציון].
במישור הלאומי וההיסטורי, העֲנָוִים מזוהים עם נדחי ישראל הנמצאים בשפלותם בגלות, ואילו הרְשָׁעִים הם מלכי אומות העולם ששיעבדו אותם [אבן עזרא]. הגאולה עצמה תלויה בזכותה של מידת הענווה. כאשר אדם מקטין את עצמו, הוא הופך למרכבה לשכינה, ומעשהו נחשב ומוערך כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם [חומת אנך].
יכולתו של ה׳ להשפיל ולרומם מהווה הוכחה לשליטתו המוחלטת מעל חוקי הטבע ומערכות הכוכבים. בעוד שהשפעת המזלות פועלת במציאות באופן איטי ובהדרגתיות, ה׳ מסוגל לשנות את המערכה כולה כהרף עין, ולהעניש או לגמול לבני האדם בדיוק כפי מעשיהם [מאירי, אלשיך]. דוגמה מובהקת לכך היא יציאת מצרים: למרות שהמזל הורה על רעה לישראל ועל הצלחה למצרים, ה׳ פעל בניגוד להוראת הכוכבים. הוא רומם את ישראל השפלים בבת אחת, ובאותו רגע ממש השפיל את המצרים עד לארץ [אלשיך].
עם זאת, המציאות ההיסטורית אינה משקפת תמיד את הצדק המוחלט הזה באופן מיידי, שכן לעיתים נראה כי הרשעים זוכים להצלחה זמנית. השלמות המלאה של הבטחת הפסוק, שבה הרשעים יושפלו לחלוטין והענווים יזכו לרוממות, עתידה להתממש במלואה רק לעתיד לבוא [רד"ק].