מזמור זה מהלל את השגחתו של ה' ואת מעורבותו הישירה בתהליך הגאולה העתידי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס לעתיד לבוא, עת ה' יבנה את עיר הקודש וישיב את הגולים לאדמתם.
המילים בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' מדגישות כי ה' בעצמו, בהשגחתו הפרטית, עוסק בבניין העיר כדי שתהיה משכן עליון וקדוש [מלבי"ם]. לדעת האלשיך, תקופת הגלות הארוכה הייתה הכרחית כדי שישראל יזכו לירושלים רוחנית שתיבנה על ידי ה' בעצמו מאש, שכן רק עיר רוחנית שכזו תוכל להכיל בתוכה את כל הגולים שישובו. פירוש נוסף רואה במילה ירושלים רמז לשכינה עצמה, שבעבורה יתקבצו הגולים [חומת אנך].
הביטוי נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל מכוון לגולים שהורחקו והתפזרו בארבע כנפות הארץ [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם], ויש המכוונים זאת ספציפית לעשרת השבטים ולבני משה, שהם רבים ככוכבי השמים [חומת אנך].
את המילה יְכַנֵּס מפרשים הפרשנים במשמעות של אסיפה וקיבוץ [מצודת ציון, אבן עזרא]. עם זאת, המלבי"ם מדייק כי פעולת ה"כינוס" שונה מסתם "אסיפה", שכן היא מתארת במדויק הכנסה לתוך מקום משומר ומוגן המוקף בחומה ובדלתיים.
מתוך כך, עולה ניתוח מעניין לגבי סדר האירועים של הבניין וקיבוץ הגלויות. על פי חז"ל, שני התהליכים כרוכים זה בזה, וה' בונה את ירושלים בדיוק בזמן שהוא מכנס את נדחי ישראל [תורה תמימה]. מנגד, המלבי"ם מציג מהלך כרונולוגי: אסיפת הגלויות הכללית תתרחש עוד לפני בניין ירושלים, אך הפעולה של יְכַנֵּס – דהיינו הכנסתם פנימה אל תוך העיר המוגנת והבנויה וחיבור השבטים יחדיו בתוכה – תתבצע רק לאחר שה' יבנה אותה.