כוח פיזי, עוצמה צבאית וזריזות אנושית אינם המדד לקרבה אל ה׳ או לזכייה בחסדיו. מערכת היחסים של ה׳ עם עולמו אינה מושתתת על יחסי גומלין של כוח ועוצמה, אלא על חסד ויראת שמים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
המילה בשוקי מתייחסת לשוק הרגל [מצודת ציון], והיא מסמלת את קלות וזריזות הריצה של האדם [רש"י], או לחלופין, מתייחסת לרגליו של רוכב הסוס [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק שולל את הביטחון בכוח הפיזי ובאמצעי מלחמה. ה׳ אינו חפץ באדם השם את מבטחו בגבורת הסוס כדי לרדוף אחר אויביו בקרב, וגם לא במי שבוטח בחוזק שוקי האיש שלו כדי לרוץ רגלית או להימלט מן המלחמה [רד"ק, מצודת דוד]. בהקשר הלאומי וההיסטורי, מסר זה נועד לחזק את ישראל לקראת הגאולה: אין להיבהל מעוצמתן של אומות העולם הבוטחות בסוסיהן ובקלות מרוצתן, שכן ה׳ אינו חפץ בהן ובכוחן [מאירי].
זווית שונה לחלוטין קושרת את הפסוק לאופן שבו ה׳ זן ומפרנס את בריותיו, כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים. לפי תפיסה זו, כשם שה׳ אינו דורש מן הסוס להשתמש בגבורת הסוס כדי להכין לעצמו מזון אלא מספק לו אותו מוכן, כך הוא אינו חפץ להלאות את האדם בעבודות כפיים מפרכות של חרישה וזריעה התלויות בשוקי האיש. המטרה האידיאלית היא שמזונו של האדם יהיה מצוי ומוכן עבורו בחסד, בדומה למזונן של הבהמות [אלשיך].