המעבר ממצב של קיפאון נוקשה לזרימה חיה של מים משקף את שליטתו המוחלטת של ה' בטבע ובעולם. לאחר שהשלג, הכפור והקרח כיסו את הארץ, הם אינם יכולים להשקות אותה באופן מיידי בשל קשיותם [המאירי]. לכן, ה' פועל להפשרתם. המילה וְיַמְסֵם משמעותה המסה והתכה, יַשֵּׁב מכוון לנשיבה והפחה של רוח, והמילה יִזְּלוּ עניינה נטיפה וזרימה [מצודת ציון, אבן עזרא].
הפרשנים נחלקו כיצד בדיוק מתרחשת הפשרה זו המבוטאת במילים יִשְׁלַח דְּבָרוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדברו של ה' או רצונו מתממשים דרך תופעות טבעיות, כגון חום השמש או מטר היורד על הקרח ומפשיר אותו [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. מנגד, ישנה גישה הגורסת כי ההפשרה נעשית ישירות על ידי דיבורו של ה' ולא על ידי השמש, וזאת כדי שהמים שיופשרו מהכפור יישארו קרים וטובים לשתייה. פעולה זו מתחדשת בכל יום כחלק ממעשה בראשית [אלשיך].
המשך התהליך מתואר במילים יַשֵּׁב רוּחוֹ. ה' גורם לרוח לנשב, ויש המפרשים שמדובר ברוח מערבית המביאה עמה מטר [רש"י, רד"ק], או ברוח חמה שנושפת על הקרח [ביאור שטיינזלץ]. הרוח יכולה גם לפזר את גושי הקרח שנאספו, ועל ידי כך לגרום להם להינמס [רד"ק]. לעומת זאת, יש הממשיכים את קו הפירוש הנסתר ורואים ברוחו של ה' ביטוי מטפורי לרוח פיו, המשלים את דיבורו [אלשיך].
כתוצאה מפעולות אלו, יִזְּלוּ מָיִם והקרח הופך למים זורמים. תהליך זה מתרחש בעיתוי מדויק שנועד להועיל לפירות ולתבואה [המאירי]. מעבר למשמעות הטבעית, הפרשנים מוצאים בפסוק רובד סמלי עמוק. הקיפאון והקרח, שלעיתים ממיתים את הזרעים, מייצגים עונש וגזרה קשה. כאשר ה' ממיס אותם ומזרים את המים, הוא למעשה מבטל את הגזרה הרעה ומשיב את שפע הברכה לעולם. תופעות טבעיות אלו, אף שהן רגילות, חושפות את גבורתו הנשגבת של ה' ואת האופן שבו הוא מנהיג את עולמו, לעיתים בעונש ולעיתים בחסד [מלבי"ם, המאירי].