השגחתו של ה׳ מגיעה עד לרבדים העמוקים ביותר של הכאב האנושי, הנפשי והרוחני. הוא מתגלה כרופא מסור המטפל בפצעים פנימיים, ומשנה מצב של יגון עמוק לנחמה. גדלותו של ה׳ מתבטאת דווקא בכך שכשם שהוא אדון כל היקום, כך הוא יורד ודואג לקטני הקטנים ולמכאובי נפשם [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפירוש נסוב על המישור הלאומי, וכי לִשְׁבוּרֵי לֵב הם עם ישראל הסובלים ונמצאים בגלות, ובפרט אבלי ציון שלבם נשבר מרוב הצרות והתוגה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. מנגד, ישנו פירוש רוחני המזהה את הלב עם יצר הרע. לפי תפיסה זו, ייסורי הגלות נועדו להכניע ולשבור את יצר הרע, וכאשר העם נכנע וחוזר בתשובה, ה׳ מרפא אותם [אלשיך]. במקצת מן הספרים, המילה הָרֹפֵא מופיעה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
פעולת הריפוי מתוארת במילה וּמְחַבֵּשׁ, שמשמעותה קשירת תחבושת על מכה או פצע [מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי ה׳ כביכול מניח תחבושת על מכת העצבון, ובכך הוא מעביר את הצער הרגשי וממיר אותו בשמחה ובגיל [מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].
באשר למילה לְעַצְּבוֹתָם, מבחינה דקדוקית האות צד"י מנוקדת בדגש לשם תפארת הקריאה [רד"ק, מנחת שי, מאירי]. בעוד שההבנה הפשוטה מתייחסת לעצבות הנפש, למכאובי הלב ולשעבוד [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך], קיימת דעה שלפיה המילה מתארת נגעים ומכות פיזיות, שכן האדם הנגוע חש כאב ועצב רב בעקבותיהם [אבן עזרא, אלשיך].