האדם הפונה אל ה' מציג טענה ולפיה מותו לא יביא עמו שום תועלת, שכן רק בעולם החיים ישנה אפשרות להלל ולשבח את הבורא. הוא מבקש על חייו מתוך הדגשת ההפסד שייגרם אם ימות ויורד אלי קבר.
הפרשנים מסבירים כי משמעות המילים מה בצע היא איזו תועלת או חמדה תצמח מכך [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והמילה שחת מתפרשת כקבר [ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה בדמי קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב המפרשים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר מה התועלת בכך שדמי יישפך ואמות מיתה גופנית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רד"ק בשם יש מפרשים].
הגישה השנייה רואה במילה זו ביטוי לנפש, שכן הדם הוא הנפש והחיים הטבעיים. לפי גישה זו, השאלה היא מה הטעם בחיים עצמם ומה התועלת בבריאת האדם, אם בסופו של דבר הנפש תאבד ותרד לגיהינום [רד"ק, מאירי].
גישה שלישית ומקורית מסבירה כי המילה אינה קשורה לדם כלל, אלא נגזרת מהשורש ד.מ.ם, המבטא שתיקה והיכרתות. כלומר, המשורר שואל מה התועלת בכך שאשתוק ואדום לנצח [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק, השאלה היודך עפר היגיד אמתך ממחישה את חוסר האונים של המת. כאשר האדם מת ושב להיות עפר באדמה, הוא אינו יכול עוד לפעול, להודות לה' או לספר את אמיתו כפי שעושה אדם חי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מתוך כך, עולה התחינה שה' לא ימתין אלא יחון אותו מיד [אלשיך], שכן מוטב לה' לרפא את האדם ולהשאירו בחיים כדי שיוכל להמשיך להודות לו [מצודת דוד].
רובד נוסף בפרשנות לוקח את המושגים שחת ועפר למשמעות עמוקה של אובדן רוחני בבור תחתית או בגיהינום. החוטאים שמתים ואינם משאירים אחריהם דבר, נמשלים לעפר שאינו יכול להודות לה'. לעומת זאת, רק הרוח הזוכה בחיים ושבה אל ה' היא זו שמסוגלת להלל ולשבח אותו [רד"ק, מאירי].