מעבר חד מתהומות של צער וסכנת חיים אל פסגות של שמחה והתחדשות עומד בלב ההודיה לה'. רגע ההצלה האלוהי מתואר כמהפך שלם, שבו לא רק התחושות הפנימיות משתנות מן הקצה אל הקצה, אלא גם הסממנים החיצוניים של האבל מוסרים ומוחלפים בלבוש של חגיגה.
ברמה המילולית, מִסְפְּדִי מבטא את הבכי והצער על הגורל המר [ביאור שטיינזלץ]. יש המתארים זאת כסצנה דרמטית שבה הקהל כבר התאסף להספיד את האדם שנחשב למת, ופתאום חזרה בו נשמתו והמספידים פצחו בריקוד [מלבי"ם]. המילה לְמָחוֹל מתפרשת כריקודים ומעגלים של שמחה [מצודת ציון]. הפעולה פִּתַּחְתָּ משמעותה התרת קשר [רש"י, מצודת ציון], והיא מתייחסת להתרת שַׂקִּי – אותו לבוש מחוספס שאבלים נוהגים לחגור על מותניהם [ביאור שטיינזלץ], במיוחד בעת תענית וחזרה בתשובה על חטאים [רד"ק]. במקום השק, ה' מעניק לאדם חיזוק [אבן עזרא] על ידי הפעולה של וַתְּאַזְּרֵנִי, כלומר הקפת המותניים בחגורה של שִׂמְחָה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר רובדים להבנת נסיבות המהפך. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי אישי של דוד המלך, שהתאבל על חטאיו ועל נפשו. ברגע שהתבשר על ידי הנביא כי ה' העביר את חטאתו והוא לא ימות, הותר שק האבלות והוחלף בשמחת הסליחה [רד"ק, מלבי"ם], כאשר השק וההספד משמשים גם כמשל כללי לצערה של הנפש [אבן עזרא]. מנגד, יש הרואים בכך עדות להנהגת ה' התמידית: ה' הפך פעמים רבות בעבר את הצער לשמחה, ועל סמך הניסיון הזה מבקש האדם חנינה גם בהווה [מצודת דוד].
מבחינה רעיונית ועמוקה יותר, המהפך אינו רק שינוי מצב, אלא התמרה של החטא עצמו. כאשר אדם שב בתשובה מאהבה, הזדונות הופכים לזכויות, וכך ההספד והחטא הופכים ממש לזכות ולמחול. כיוון נוסף קושר זאת לקבלת הייסורים של דוד בעת ששמעי בן גרא קילל אותו; סבלנותו של דוד לקבל את הביזיון וההספד היא עצמה שהפכה עבורו לְמָחוֹל – מלשון מחילה וסליחה [חומת אנך].
חלק מן המפרשים מדגישים כי מטרת ההצלה והשמחה אינה נועדה להנאתו האישית והגשמית של האדם [אלשיך]. החיים ניתנו לו מחדש כדי שיוכל להשלים את ייעודו, לעבוד את בוראו ולהכיר את מעשיו [אבן עזרא], וכדי שנשמתו תמשיך לזמר לה' ולא תידום במוות [מלבי"ם].
במבט רחב יותר על המסורת, המהפך המתואר אינו מוגבל רק לאדם הפרטי. המדרש דורש את המילים הללו על נס הפורים, כהודיה שנאמרה מפי מרדכי וכלל ישראל לאחר שניצלו מגזירת המן [רש"י]. בנוסף, כוחו של הפסוק להעיד על היפוך לטובה הביא לכך שחכמי התלמוד קבעו אותו כאחד הפסוקים שאומר אדם הרואה חלום רע, כאשר הוא מבקש משלושה אוהבים להפוך את חלומו מיגון לשמחה ולשלום [תורה תמימה].