תהלים, פרק ל׳, פסוק ד׳

משורר התהילים מביע הודיה עמוקה לה׳ על הצלה ממצב אנוש, תוך שילוב בין רפואת הגוף לכפרת הנפש.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים שְׁא֣וֹל וכן בֽוֹר אינן מתארות רק קבר פיזי, אלא מכוונות לגיהנם ולעונשם של הרשעים. לעומתם, יש המפרשים את הפסוק כמתייחס להצלה ממוות גופני; דוד היה על סף מוות, וה׳ הציל אותו מרדת אל הקבר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר חציו השני של הפסוק כופל את הרעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד].

הפרשנים מציגים קשר הדוק בין מצבו הרוחני של האדם לבין מצבו הפיזי. הצלתו של דוד מן המוות התאפשרה בזכות מחילת עוונותיו [מצודת דוד], לאחר שה׳ עזר לו לשוב בתשובה ולהתמסר לעבודת הבורא [מאירי]. לפיכך, המילה נַפְשִׁ֑י מתייחסת לנפש הרוחנית. מחלת הגוף נבעה מחטאי הנפש, וברגע שה׳ סלח לעוון וחילץ את הנפש הרוחנית מאבדון, ממילא הושגו גם חיים פיזיים והגוף ניצל ממוות [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת תפיסה לפיה ה׳ שופט את הגוף ואת הנפש יחד כיוון ששניהם שותפים לחטא. לכן, הפסוק מבטא הצלה כפולה מגיהנם: הֶעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י מסמל את הצלת הנפש, והמילים חִ֝יִּיתַ֗נִי מִיׇּֽרְדִי־בֽוֹר מתייחסות להצלת הגוף עצמו מעונש זה [אלשיך].

מבחינה לשונית, המילה מִיׇּֽרְדִי מפורשת כשם פועל שמשמעותו "מירידתי". כלומר, ה׳ מנע את הירידה האישית שלי אל הבור [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. פעולת ההצלה המבוטאת במילה חִ֝יִּיתַ֗נִי אינה רק הענקת חיים רגילה, אלא פעולה של הבדלה והפרדה מחברתם של הרשעים אשר יורדים לגיהנם [רד"ק].