תהלים, פרק ל׳, פסוק ד׳

הודיה עמוקה מופנית לה' על הצלה ממצב אנוש, המשלבת בין רפואת הגוף לכפרת הנפש. ההכרזה יְֽהֹוָ֗ה הֶעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י מבטאת את חילוץ הנפש הרוחנית מאבדון בעקבות מחילת עוונות, סליחה שהביאה ממילא גם להצלת הגוף ממוות. המונחים שְׁא֣וֹל וכן בֽוֹר מכוונים לרוב לגיהנם ולעונש הרשעים, אך יש המפרשים אותם כקבר הפיזי שאליו האדם כמעט וירד. בחלקו השני של הפסוק, המילה מִיׇּֽרְדִי מתפרשת כ"מירידתי" ומדגישה שה' מנע את הירידה האישית לאבדון, כאשר הפעולה חִ֝יִּיתַ֗נִי אינה רק הענקת חיים אלא הבדלה מחברת הרשעים. מנגד, ישנה תפיסה הרואה בשני חלקי הפסוק תיאור של הצלה כפולה מן הגיהנם, של הנפש ושל הגוף יחד, שכן שניהם היו שותפים לחטא.