תהלים, פרק מ״ח, פסוק ג׳

ירושלים ניצבת במוקד ההוויה כעיר שיופייה הפיזי והרוחני מקרין על העולם כולו. היא מתוארת כמי שהיא יְפֵה נוֹף, בין אם כמחוז היפה מכולם בעל אוויר מרפא, ככלה יפהפייה, או כענף מרכזי המעניק שפע וברכה לאומות העולם. העיר היא מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שכן כולם מהללים את הדרה, ובזכות עבודת המקדש שבה היא הופכת את עצבונם של החוטאים לשמחה של כפרה. הַר צִיּוֹן ממוקם באזור יַרְכְּתֵי צָפוֹן, כלומר בקצה הצפוני של העיר שבו ניצבים הארמונות, מיקום המרמז במקביל לצדו הצפוני של המזבח ולגלות השכינה צפונה לבבל. בנוסף, ירושלים מכונה קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, כלומר עיר של מלך גדול, כמקום מושבו של דוד המלך שביסס אותה או של מלך המשיח שעתיד למלוך בה.