ירושלים ניצבת במוקד ההוויה כעיר שיופייה הפיזי והרוחני מקרין על העולם כולו. שבחה של העיר אינו נובע רק ממראה עיניים, אלא מתחושת השמחה, ההוד והקדושה שהיא משרה על כל הבא בשעריה, בהיותה מקום מושבו של המלך ומוקד של כפרה ושלמות.
הביטוי יְפֵה נוֹף זכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נוֹף משמעותה מחוז או פלך, כלומר ירושלים היא המחוז היפה והמרהיב ביותר מכל המחוזות. גישה שונה מפרשת את המילה מלשון ענף של אילן [רש"י, אלשיך]. לפי תפיסה זו, ירושלים משולה לענף מרכזי שממנו שופע שפע וברכה לעולם כולו, עד כדי כך שאילו אומות העולם היו מבינות את גודל השפע שהן מקבלות ממנה, הן לעולם לא היו מחריבות אותה [אלשיך]. פירוש נוסף, הנשען על שפתם של יורדי הים, מסביר את המילה ככלה, ולפיו העיר מתוארת ככלה יפהפייה [תורה תמימה, רש"י]. מעבר ליופי החיצוני, יש המציינים כי האוויר בירושלים היה כה ממוזג ומושלם, עד שאנשים חולים שהיו מגיעים אל המחוז הזה היו מתרפאים רק בזכות איכות האוויר שבו [רד"ק].
העיר מתוארת כמְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שכן כל רואיה שמחים בהדרה וכל העולם מהלל ומשבח אותה, בניגוד לערים אחרות שהיו משבחות רק את עצמן [מצודת ציון, מאירי]. רובד נוסף של שמחה זו נובע ממקור רוחני ומתקשר לכפרת העוונות המתרחשת במקדש. אדם שהיה מגיע לעיר כשהוא עצוב בגלל חטאיו, היה מקריב את קורבנו, זוכה לכפרה, ויוצא משם מלא בשמחה [רש"י].
מיקומו של הַר צִיּוֹן מוגדר בפסוק כיַרְכְּתֵי צָפוֹן. המילה יַרְכְּתֵי מבטאת קצה או צד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים מבחינה גיאוגרפית כי הר ציון נוטה לחלקה הצפוני של ירושלים, שם ניצבו ארמונות גדולים ומצודות העיר [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מנגד, יש הקושרים זאת שוב לעבודת המקדש, ומסבירים שהכוונה היא לצדו הצפוני של המזבח, המקום שבו היו שוחטים את קורבנות החטאת והאשם [רש"י]. גישה ייחודית אחרת רואה בביטוי זה רמז לתקופת החורבן, שבה גלתה השכינה מירושלים אל בבל הנמצאת בצפון, ובזכות כך זכתה בבל לגדולה [אלשיך].
בסיום הפסוק, ירושלים מכונה קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, כלומר עיר של מלך גדול [מצודת ציון, מלבי"ם]. זהות המלך מתפרשת על ידי הפרשנים כדוד המלך, שבנה וביסס את העיר, או לחלופין כמלך המשיח העתיד למלוך בה [רד"ק, מאירי, אבן עזרא, מצודת דוד].