הפסוק מבטא את תחושת הפליאה וההוד של מי שזוכים לראות במו עיניהם את התגשמות ההבטחות על ירושלים, ואת המעבר משלב השמיעה לשלב הראייה. הפרשנים נחלקו בשאלה מתי ועל ידי מי נאמרים דברים אלו. יש המסבירים כי אלו דבריהם של מבקרים המגיעים לירושלים ורואים כיצד השמועות ששמעו במקומם על אודות העיר אכן תואמות למציאות שנגלית לעיניהם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך אמירה נבואית של עם ישראל השב לירושלים מן הגלות [אבן עזרא], או אמירה עתידית שתאמר לאחר מפלת גוג ומגוג [רד"ק].
ההכרזה כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כהתגשמות דברי הנביאים: נחמות והבטחות הגאולה ששמענו מפי הנביאים, ושאליהן קיווינו וייחלנו, אנו רואים כעת מתגשמות לנגד עינינו [רש"י, מצודת דוד, מאירי]. זווית ראייה עמוקה נוספת מציעה כי עצם ראיית התגשמותן של נבואות החורבן שניבאו הנביאים, היא הנותנת את התקווה והביטחון שגם נבואות הנחמה והטובה יתקיימו במלואן [אלשיך].
הפסוק מכנה את ירושלים בשני שמות: בְּעִיר ה' צְבָאוֹת וכן בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. התואר צְבָאוֹת מבטא את היותו של ה' אדון ושליט על צבאות העולם, בעליונים ובתחתונים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בשמות ה' רומזת לשני בתי המקדש: הבית הראשון נבנה במידת החסד ובזכותו של אברהם, ולכן הוא מכונה בשם ההוויה המבטא רחמים. הבית השני, לעומת זאת, נבנה במידת הדין ובזכותו של יצחק, ולכן הוא נקשר בשם אלוהים המבטא דין [אלשיך]. כמו כן, ההכרה בו כאלוהינו נובעת מכך שהוא שופט את העמים העצומים ומציל את ישראל מידם [רד"ק].
בסיום הפסוק מובעת התקווה וההבטחה כי אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה. המשמעות היא שה' ישאיר את ירושלים עומדת יציבה על כנה ובסיסה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וכשם שהציל והכין אותה בעבר, כך יבסס אותה לעתיד [רד"ק]. המילה סֶלָה מדגישה כי בניינה וקיומה של העיר יהיו נצחיים וללא כל הפסק עולמית [תורה תמימה, מאירי].