ביום הישועה, כאשר הצדק האלוהי יוצא לאור, מתעוררת שמחה גדולה במוקד ההנהגה ובסביבותיו. הקריאה לשמחה מופנית כלפי שני מעגלים: הַר צִיּוֹן ובְּנוֹת יְהוּדָה. רוב הפרשנים מסכימים כי הביטוי בְּנוֹת יְהוּדָה מכוון לערים ולעיירות הסובבות את ירושלים, הנדמות לה כבנות התלויות באמן. לגבי ציון, השמחה מיוחסת לתושבי ההר, או להר עצמו בדרך של משל [רד"ק].
הבדל דק קיים בין סוגי השמחה של שני המעגלים. ציון רגילה לחזות בניסי ה' באופן תדיר ולכן נאמר בה יִשְׂמַח, המבטא שמחה רציפה וקבועה. לעומת זאת, עבור ערי יהודה הישועה היא אירוע חדש ומפתיע, ולכן נאמר בהן תָּגֵלְנָה, שכן גילה היא לשון המורה על התפעלות ושמחה מדבר חדש [מלבי"ם]. גישה ייחודית מציעה כי השמחה מופנית אל המקומות הפיזיים עצמם. ציון וערי יהודה החרבות ספגו את אש הזעם האלוהי כדי להציל את עם ישראל, וכעת מובטח להן שפע של טובה שיפצה על ייסוריהן. לחלופין, זוהי תפילה לה' שיביא שמחה על המקומות הללו שסבלו חורבן מבלי שחטאו בעצמם [אלשיך].
סיבת השמחה היא לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. הכוונה היא לדין ובעונש שה' עושה באומות העולם, במלכים ובצבאות שצרו על ירושלים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא], ויש המכוונים זאת ספציפית למפלת צבא גוג לעתיד לבוא [מצודת דוד]. משפטים אלו אינם רק נקמה באויבים, אלא פעולות שנועדו בראש ובראשונה לטובת ישראל ולמען הצלתם [מלבי"ם]. יתרה מזו, משפטי ה' נתפסים כאן לא כדין אכזרי, אלא כביטוי מרוכך של הצדק המוחלט [ביאור שטיינזלץ].