עמידתם של ישראל מול יופיה ועוצמתה של ירושלים מעוררת בהם התבוננות פנימית על הקשר עם ה'. מתוך מציאות של איומים ומלחמות, העם נושא את עיניו אל ההשגחה האלוהית הממוקדת במקום המקדש.
סביב משמעות המילה דִּמִּינוּ קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו כלשון תוחלת ותקווה [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. לפי הבנה זו, הנביא מתפלל ומבטא את תקוותם של ישראל לראות את ישועת ה' ואת המופתים שהובטחו להם על ידי הנביאים. הגישה השנייה מסבירה את המילה מלשון מחשבה, ציור רעיוני והתבוננות בלב [רש"י בשם מנחם, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בשעת מלחמה, או מתוך התבוננות בגדולת העיר, ישראל חושבים ומדמיינים את הקרבה האלוהית הנסתרת מן העין.
התקווה והמחשבה הללו מופנות אל חַסְדֶּךָ המתגלה בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. חסד זה בא לידי ביטוי בעצם השראת השכינה במקדש, שהיא חסד עצום לישראל הממלא את ההיכל [רד"ק, אבן עזרא]. מתוך כך, עלתה המחשבה כי חסד ה' ישכון במקדש תמיד, ולא יאפשר ליד אויב לגעת בו לעולם [אלשיך].
תפיסת החסד במקדש מקבלת רובד נוסף מתוך הבחנה מהותית בין הנהגת ה' בתוך ההיכל לבין הנהגתו בעולם הרחב. בתוך המקדש, ישראל חווים ציור בלעדי של חסד וטוב, ללא כל תחושה של דין, רוגז או עונש. חוויה זו של חסד פנימי עומדת בניגוד לאופן שבו ה' מתגלה בקצוות הארץ כלפי אומות העולם, שם הוא מופיע כשופט צדק שאינו מוותר, המעניש את החייבים בדין [מלבי"ם].