החותם של המזמור מדגיש את הקשר הנצחי והעמוק שבין עם ישראל, עיר קדשו וה׳. מכיוון שה׳ הוא העושה פלאות עבורנו ומהווה את החומה והמגן האמיתיים של העיר, מובטח לנו כי הוא ימשיך להנהיג אותנו בטובו לנצח [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
מוקד העיון הפרשני בפסוק נסוב סביב צירוף המילים עַל־מוּת, אשר זכה למגוון רחב של פירושים, הנובעים בין היתר מהשאלה האם מדובר במילה אחת (עלמות) או בשתי מילים נפרדות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לקרוא זאת כמילה אחת הנגזרת מן השורש ע-ל-מ, ולפרשה במשמעות של נצחיות. כלומר, כשם שה׳ קיים לעד, כך הוא ינהיג אותנו באופן תמידי ועולמי [מנחם (מובא ברש"י), אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, המאירי].
כיוון מחשבה נוסף הקורא זאת כמילה אחת, קושר את הביטוי למילה "עלומים", דהיינו תקופת הנעורים והילדות. לפי גישה זו, ה׳ ינהיג אותנו ברכות ובזהירות כפי שאב מוביל את בנו הקטן [רש"י], או שישמור על כוחנו ורעננותנו כדי שלא ניחלש לעת זקנה [המאירי]. יש המפרשים זאת כהבטחה שה׳ יחזור להנהיג אותנו כפי שנהג עמנו בימי נעורינו, בימי קדם [רד"ק, רב משה (מובא באבן עזרא)]. פירוש ייחודי נוסף הגוזר את המילה משורש זה, מציע כי מדובר בהנהגה "נעלמת" – ה׳ מוביל אותנו בדרך טובה שהיא נסתרת ונעלמת מהבנת הנבראים [אבן עזרא].
מנגד, על פי מסורת הקריאה המחלקת את הביטוי לשתי מילים, עַל־מוּת, הפירוש הפשוט הוא שה׳ ינהיג אותנו בכבוד עד יום מותנו [רד"ק, בעל המסורת (מובא באבן עזרא), מנחת שי, המאירי]. מעבר לכך, פרשנים אחרים לוקחים זאת אל מעבר לגבולות החיים, ומסבירים כי ההנהגה האלוהית ממשיכה גם לאחר המוות. ה׳ יוביל את הנשמות ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא [המאירי, ביאור שטיינזלץ]. בראייה רחבה אף יותר, מוסבר כי כשם שציון נחרבה ועתידה להיבנות ולהתרחב מחדש בזכות חזרת השכינה לתוכה, כך המוות אינו סוף או עונש של נקמה, אלא שלב מעבר לקראת תחיית המתים, שבה תחזור הנפש אל הגוף בכבוד גדול [אלשיך].
לבסוף, קיים גם פירוש הרואה במילה עַל־מוּת מונח מוזיקלי, המהווה מעין ציון מעבר המקשר מזמור זה למזמור מ"ו (הנפתח במילים "על עלמות"), ומורה כי השיר הבא ינוגן על כלי הנגינה או בסגנון השירה הנקרא "עלמות" [מלבי"ם].