דימוי רב עוצמה של סערה הרסנית בלב ים ממחיש בכתוב את מפלתם של האויבים ואת האימה האוחזת בהם.
המושג בְּרוּחַ קָדִים מתאר את העזה שברוחות [מצודת דוד], רוח מזרחית העלולה להתפתח לסופה עזה ובלתי צפויה [ביאור שטיינזלץ]. רוח זו משמשת סמל וביטוי לפורענות שבה ה' נפרע מן הרשעים, בדומה לרוח שהכתה במצרים בקריעת ים סוף [רש"י]. מבחינה דקדוקית, המילה "רוח" מופיעה לעיתים בלשון נקבה, ולכן הפועל תְּשַׁבֵּר מנוסח בנקבה, כלומר: רוח קדים אשר היא זו שמשברת את האוניות [מלבי"ם].
הרוח העזה מכה באֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. אוניות הן ספינות [מצודת ציון], וכאן הכוונה לאוניות חזקות במיוחד שנבנו כדי להפליג למרחקים ארוכים עד קצה הים התיכון [ביאור שטיינזלץ]. תרשיש עצמה מתוארת כמבוא מרכזי לספינות [רד"ק], ויש המזהים אותה עם שכנותיה של צור, באזור אפריקה ואדום [רש"י].
הפרשנים נחלקים באופן הבנת שבירת האוניות בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדימוי: החיל והרעדה שאחזו באויבים מדומים למצבם של יורדי ים הנקלעים לרוח קדים עזה שמשברת את ספינותיהם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את הפסוק כתיאור מציאותי של עונש, שבו ה' משבר בפועל את ספינותיהם של צבאות האויב הבאים דרך הים [מצודת דוד]. פגיעה זו באוניות מונעת מהם לשוב לארצם, וממחישה להם באופן מוחלט כי המכה ניחתה עליהם ישירות מאת ה' [אלשיך].