עוצמתה האמיתית של ירושלים אינה נובעת מביצוריה הפיזיים, אלא מהנוכחות האלוהית השוכנת בתוכה ומהווה לה חומת מגן. המילה בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ מתייחסת להיכלות, למבצרים ולבנייני הפאר של העיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שבעוד שערים רגילות נשענות על בניינים גבוהים וחזקים כדי להתגונן, ייחודה של ירושלים הוא שה' מוכר בתוך ארמנותיה כמִשְׂגָּב, כלומר מחסה ומפלט לכל אוהביו והמבקשים להסתתר בו [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. כאשר ה' שוכן בארמנות העיר, ניכר לכל שהוא החוזק האמיתי שלה [מצודת דוד]. פירוש נוסף קושר את ההתרוממות והחוזק של העיר לרוב החכמה המצויה בה [המאירי].
הפרשנים נחלקו לגבי התקופה שאליה מתייחס הפסוק. יש שסבורים כי עובדה זו כבר הוכחה בעבר דרך מעשי הגבורה שה' עשה למען העיר [אבן עזרא], בעוד אחרים רואים בכך נבואה לעתיד, אז יכירו כולם בנוכחותו המגנה של ה' ויאמרו זאת [רש"י].
זווית פרשנית שונה מציעה כי הפסוק מתייחס דווקא לזמן חורבן העיר. על פי גישה זו, השם אֱלֹהִים מייצג את מידת הדין. ה' כילה את חמתו על העצים והאבנים של ארמנות ירושלים, ובכך הציל את עם ישראל עצמו מכליה. מתוך כך, דווקא בזמן החורבן נודע ה' כמִשְׂגָּב ומגן לעם, במהלך שבו מידת הדין הקשה שימשה בפועל כמעשה של רחמים גדולים [אלשיך].