מזמור זה נכתב מתוך אחת מנקודות השפל והסכנה הגדולות בחייו של דוד, שעה שהוא נמלט על נפשו ומוצא עצמו לכוד בלב שטח האויב. המילים הפותחות את המזמור טומנות בחובן רובד היסטורי, מוזיקלי וסמלי עמוק על מצבו הפיזי והנפשי של דוד באותה עת.
הרקע למזמור מתואר במילים בֶּאֱחֹז אוֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת. דוד ברח מפני פחדו משאול המלך בארץ ישראל, אך מצא עצמו נופל לפח מסוכן לא פחות כשביקש חסות בעיר הפלשתית גת [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. הפלשתים, שזיהו אותו כמי שהכה בהם בעבר בהיותו עם שאול, תכננו לאחוז בו ולהוציאו להורג, ואף אחיו של גוליית ביקשו מאכיש מלך גת רשות להורגו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מתוך פחדו העצום, הבין דוד שדרכו היחידה להינצל היא להוריד ריר על זקנו ולעשות עצמו כמשוגע שאין בו דעת, וכך הצליח לברוח [רד"ק, מאירי].
הביטוי עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים זוכה לשני כיווני פרשנות עיקריים. הגישה הראשונה מתייחסת להיבט המוזיקלי של המזמור. הפרשנים מסבירים כי מדובר בשמו של לחן ידוע, בפיוט מוכר שהמזמור הושר על פי משקלו, או בשמו של כלי זמר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פירוש מעניין בעניין זה מציע כי מדובר בכלי נגינה שהפיק צלילים מרוחקים זה מזה, בדומה להמייתה הרגועה והמקוטעת של יונה שאינה חוששת [מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי הוא מטאפורה אישית למצבו של דוד. דוד היה רחוק מארצו וממולדתו, כלוא בין אויביו מבלי יכולת להימלט, וחש כיונה גולה ואילמת שאינה יכולה לדבר אלא כמשוגעת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. במובן הרוחני, נפשו של דוד נמשלה ליונה תמה שנאלמה ולא הרהרה אחר מידותיו של ה', למרות שנאלץ להתמודד עם שני גורמים רחוקים שאיימו על חייו, שאול מזה והפלשתים מזה [אלשיך].
לצד אלו, קיימת מסורת מדרשית הקושרת את הביטוי לנשים הצדקניות בשושלתו של דוד. לפי גישה זו, יונת אלם רומז לתמר או לאמו של דוד, ששתקו כיונה אילמת לנוכח חשדות כבדים שהופנו כלפיהן. אמו של דוד סבלה השפלות וחשדות מצד בעלה ישי ובניה, אך שתקה בצניעותה, ובזכות צדקתה זוכה דוד להינצל מן הדין ולזכות במלכות [תורה תמימה, חומת אנך].
גם המילה מִכְתָּם מתפרשת בכמה אופנים. יש המסבירים כי זהו סוג של מזמור מפואר, שהיה חביב ויקר לדוד ככתם של פז וזהב [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או מלשון כתר שה' מעטיר עליו [אלשיך]. מנגד, הגישה המדרשית דורשת את המילה כנוטריקון המעיד על אופיו של דוד, שהיה מך ותם, כלומר עניו ושלם, שהקטין עצמו כדי ללמוד תורה, וכן רמז לכך שנולד כשהוא מהול ושלם [תורה תמימה, חומת אנך].