אדם הנתון בצרה ובטלטלה פונה אל ה' מתוך תחושת ביטחון עמוקה כי ייסוריו אינם נעלמים מעיני ההשגחה. כל נדוד, כל כאב וכל דמעה זוכים להתייחסות, נספרים ונשמרים לעתיד.
המילה נֹדִי מתארת את הנדודים, הגלויות והטלטלות ממקום למקום בעת הבריחה [רש"י, אבן עזרא, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפניה אל ה' במילה סָפַרְתָּה מבטאת את האמונה כי ה' יודע, מונה ובודק כל תחנה ותחנה במסע הייסורים, ואינו מתעלם מהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הבקשה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ משתמשת בדימוי ציורי. המילה בְנֹאדֶךָ מתייחסת לנאד, שהוא כלי קיבול למשקים ולנוזלים [מצודת ציון]. כשם שמים נאספים לתוך כלי, כך מבקש המשורר שה' יאסוף את דמעותיו כדי שיהיו שמורות לפניו, ואף טיפה לא תאבד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. הפרשנים מציינים כי יש כאן משחק מילים פיוטי ולשון צחות בין המילים נֹדִי (הנדודים שלי) לבין בְנֹאדֶךָ (בכלי שלך) [אבן עזרא, המאירי].
המילה הֲלֹא משמשת כאן כלשון חיזוק וזירוז לאמת ברורה [רד"ק, המאירי]. הבקשה היא שהדמעות יישמרו בְּסִפְרָתֶךָ, כלומר ייכנסו אל תוך החשבון, הרשימה, או ספר הזכרונות של ה' [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, המאירי, מלבי"ם באור המילות].
מדוע חשוב כל כך שהדמעות ייספרו וייכתבו? הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים להבנת מהות השמירה:
גישה אחת רואה בכך בקשה לעשיית צדק. ה' שומר את הדמעות וזוכר את הנדודים כדי לבוא חשבון עם האויבים ולשלם להם גמול על הצער שגרמו [רד"ק, מצודת דוד].
גישה שניה, הנשענת על דברי חז"ל, מדגישה את ערכן העצום של הדמעות, במיוחד אלו היורדות על אדם כשר. ה' סופר אותן מתוך חיבה ומניח אותן בבית גנזיו. לפי תפיסה זו, המשורר מבקש שדמעותיו לא יתבזבזו על עונש מיידי לאויביו בעולם הזה, אלא יישמרו באוצרו הטוב של ה' לזכות ולשכר בעולם הבא [תורה תמימה, אלשיך].
גישה שלישית מציעה שהדמעות נכנסות לאותו חשבון של הנדודים עצמם. אם ה' גזר על האדם מכסה מסוימת של נדודים, הרי שצער עמוק וריבוי דמעות יכולים להצטרף לחשבון זה. כך, משקל הצער שבטפטוף הדמעות מנכה מן החובה הכללית, ובכך מתמעט ומתקצר זמן הגלות והטלטלה [מלבי"ם].