דוד חש רדוף ומאויים ללא הרף על ידי סביבה עוינת ומרובת מתנגדים. אויבים אלו כוללים הן רודפים מבית, כמו שאול ואנשיו, והן איומים מחוץ, דוגמת הפלשתים שביניהם ניסה למצוא מקלט [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
הביטוי שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי מתאר את שונאיו [ביאור שטיינזלץ], אשר מסתכלים עליו בעין רעה ומשתוקקים לבלוע ולכלות אותו בכל עת [מצודת דוד, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המילה שָׁאֲפוּ כביטוי של לעג וזלזול כלפיו [אבן עזרא].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב סוף הפסוק והמילה מָרוֹם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו מהווה פנייה ישירה אל ה' השוכן בשמי מרום. דוד זועק אל האל שיראה ממקומו העליון כיצד רבים נלחמים נגדו ומבקשים את רעתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה קושרת את המילה מָרוֹם למקור המאבק, ומסבירה כי המלחמה מתחילה מלמעלה. ריבוי האויבים הקמים על דוד בארץ הוא למעשה השתקפות של מקטרגים רבים הנלחמים בו בבית הדין של מעלה, מתוך הסתר פנים [אלשיך, מלבי"ם].
בניגוד מוחלט להבנה כי סוף הפסוק מתאר את מצוקתו של דוד, ישנה קריאה המפרשת אותו כהצהרת ביטחון והגנה. על פי כללי הלשון, כאשר פועל מהשורש ל.ח.מ מופיע עם האות ל' (כמו בביטוי לֹחֲמִים לִי), משמעותו היא מלחמה בעבור מישהו ולטובתו, בניגוד למלחמה "עם" מישהו שמשמעותה מאבק נגדו. לפיכך, משמעות הפסוק מתהפכת ודוד בעצם תמה: מדוע אויביי לועגים לי כל היום, והרי יש לי מלאכים רבים בשמי מָרוֹם הנלחמים עבורי ועומדים לעזרתי [אבן עזרא].