הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת פעולת האויבים והשפעתם על דיבורו של המשורר. משמעות המילה יְעַצֵּבוּ נגזרת מלשון עצבון וצער [אבן עזרא], או לחלופין מלשון כעס והקנטה [מאירי]. לפי הגישה המרכזית, רדיפת האויבים מסבה למשורר צער ודאגה כה רבים, עד כי דְּבָרַי הופכים כולם לדברי עצב ובכי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אבן עזרא מדגיש כי אויביו מעציבים אותו דווקא בשל ביטחונו בה'. מנגד, יש המפרשים כי האויבים מכעיסים אותו וגורמים לו להוציא מפיו דברי כעס [מאירי], בפרט בכל הנוגע לענייני מלכותו [רד"ק]. פירוש נוסף מציע כי האויבים אינם בהכרח מעציבים את המשורר, אלא פשוט סותרים את דבריו וממרים אותם באופן תדיר [ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף קושר את הפסוק לאירוע שבו דוד התחזה למשוגע לפני אכיש מלך גת. על פי גישה זו, דוד מצר על כך שבמקום שפיו יעסוק בדברי תורה ובהילול ה' שיגנו עליו, הוא נאלץ להוציא מפיו דברי שטות והוללות [אלשיך]. אויביו של דוד, הפלשתים, לא האמינו לשיגעונו. הם הפכו את דיבורו לנושא מחשבותיהם המרכזי [ביאור שטיינזלץ], והשתדלו להכעיס את המלך על דבריו בטענה שדוד הגיע לרגל את הארץ [מלבי"ם].
מתוך כך, מובן סופו של הפסוק: עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע. הפלשתים חשדו שדוד מתכוון להרע להם ולכן הוא מעמיד פנים, ובשל כך נאלץ דוד להמשיך להציג את עצמו כשוטה כָּל הַיּוֹם ברציפות, ולא רק בשעה שעמד לפני המלך [אלשיך]. גם לאחר שאכיש פטר אותו מעונש, הוסיפו אויביו לחשוב עליו רעות ולתכנן מזימות נגדו [מלבי"ם].