הבטחה נצחית להודות לה' ולעבדו בקביעות חותמת את המזמור. המשורר מצהיר על מחויבותו לשלב בין שירת הלל רוחנית לבין עשייה מעשית של קיום נדרים, שייעשו מתוך הכרת הטוב באופן יומיומי ורציף.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה כֵּן הפותחת את ההבטחה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת תגובה והתניה: כשם שה' ייטיב עם המשורר, יושיע אותו ויקבל את תפילתו, כך המשורר יזמר לשמו לאות תודה על כל הטובות שעשה עמו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה כהשוואה למצבי קיצון: כשם שהמשורר מזמר לה' כאשר הוא מנצח במלחמה, כך הוא מתחייב לזמר לו תמיד גם בזמנים של שקט, כאשר לא תבוא עליו מלחמה כלל [מצודת דוד]. פירושים נוספים רואים במילה זו ביטוי לכנות, כלומר שירה באמת ובתמים [מאירי], או הצהרה שהשירה העתידית תהיה בדומה למזמור הנוכחי [אבן עזרא].
הביטוי לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם קושר בין השירה לבין קיום ההבטחות. הזמר לה' יישמע בדיוק בעת שהמשורר ישלם את נדריו בכל יום [ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים בכך העדפה מודעת: מוטב לאדם לנדור נדרים בכל יום מתוך שגרה של שלווה, מאשר לנדור נדרים מתוך לחץ בעת צרה כדי להינצל מן האויב [מצודת דוד].
באשר למהותם של אותם נדרים, יש המבארים כי הנדר עצמו הוא ההתחייבות לעמוד ולשרת לפני ה' באופן תמידי וללא כל הפסק [מאירי]. מנקודת מבט עמוקה נוספת, ההדגשה על שילום נדרים דווקא, ולא על קורבנות אחרים, מצביעה על מציאות רוחנית שלמה וטהורה. המשורר מייחל לזמן אידיאלי שבו בני האדם יכניעו את יצרם ולא יהיו עוד חטאים ועוונות המצריכים הבאת קורבנות חטאת ואשם. במציאות כזו, הקורבנות היחידים שיוקרבו יהיו נדרי רשות המובאים מתוך בחירה והכרת תודה על חסדיו התמידיים של ה', בעולם של גאולה שאין בו עוד חורבן או גלות [אלשיך].