בקשה ציורית עולה מן הכתוב למפלתם הפומבית של האויבים, תוך חלוקתם לסוגים שונים של רשעות ואיבה.
הקריאה יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ מבטאת בקשה לכך שהאויבים יתביישו. רוב הפרשנים מסבירים כי הבושה תגיע כאשר ה' יעזור למשורר, והאויבים יראו שתוחלתם נכזבה והם אינם יכולים לנצח אותו [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. מבחינה לשונית, כפל המילים נועד לחזק ולהדגיש את העניין [רד"ק], כאשר המילה וְיַחְפְּרוּ נגזרת מהמילה חרפה בהיפוך אותיות [מצודת ציון].
המשך הפסוק, יִסֹּגוּ אָחוֹר, מתאר תנועה של רתיעה ומנוסה [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. תנועה זו מוסברת בשני אופנים: במישור המעשי, משמעותה נסיגה וביטול של המחשבות והעצות הרעות שזממו האויבים לבצע [רד"ק, מאירי]. במישור הפסיכולוגי והאנושי, זהו טבעו של אדם נכלם לחזור לאחוריו כדי להסתיר את פניו בבושתו מן הרואים [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על ההבחנה שקיימת בפסוק בין שתי קבוצות של אויבים: מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לעומת חֲפֵצֵי רָעָתִי. הגישה המרכזית היא שזוהי חלוקה לרמות שונות של פגיעה. מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי הם אלו הרוצים להרוג את המשורר ממש, בעוד חֲפֵצֵי רָעָתִי הם אלו המאחלים לו ייסורים ורעה ללא מוות, או שרק חושבים עליו רעות בלבם [אלשיך, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי הופעת ישועת ה' המהירה לעיני האויבים, שתוכיח כי ה' נמצא עם המשורר, תוביל את שתי הקבוצות הללו לחזור בסופו של דבר בתשובה [אלשיך].
לצד זאת, קיימת גם גישה המפרשת את החלוקה הזו במישור הרוחני. לפי קו מחשבה זה, מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי הם האויבים המנסים להחטיא את הנפש, שהיא החלק האלוהי שבאדם, ועל כן עונשם חמור יותר והם יבושו ויחפרו. לעומתם, חֲפֵצֵי רָעָתִי הם אלו המבקשים רק את רעת הגוף הפיזי, ולכן הם רק יסוגו לאחור [חומת אנך].