רגעי המפלה של האדם מלווים לא פעם בלעג מצד שונאיו, אך כאן מתבקש היפוך גורלות דרמטי שבו השמחה לאיד הופכת לבושה עמוקה, או אף להזדמנות לתיקון רוחני.
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הביטוי יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעונש של מידה כנגד מידה. המילה עֵקֶב מתפרשת מלשון שכר, גמול ותוצאה, כלומר האויבים יסוגו לאחור בבושת פנים כעונש ישיר על כך שביישו וציערו את המשורר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את המילה עֵקֶב כפשוטה, מלשון עקבות הרגליים, כך שהאויבים ייאלצו לחזור על עקבותיהם ולסגת בדיוק באותו הנתיב שבו הגיעו, כשהם מושפלים ומבוישים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
פירוש ייחודי ושונה לחלוטין מציע [אלשיך], הלוקח את המילה יָשׁוּבוּ למשמעות של חזרה בתשובה. לפי דבריו, הבושה שירגישו האויבים כשיתברר להם שה' עוזר למשורר והם נכשלו במזימתם, תהווה עבורם נקודת התחלה של היטהרות. בזכות אותה בושה על אשמתם, הם יזכו לסיוע מן השמים ויחזרו בתשובה שלמה.
אותם אויבים מתוארים כהָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח. הפרשנים מסכימים כי המילה הֶאָח היא קריאה המבטאת שמחה, עליזות וחדווה. קריאה זו נאמרה על ידי האויבים מתוך שמחה לאיד כאשר ראו את המשורר בצרתו, במנוסתו או במפלתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. כמו כן, ייתכן שאמירה זו לוותה בהוצאת דיבה ובעדויות שקר על מעשים רעים כביכול שעשה [מלבי"ם]. הכפילות של הקריאה הֶאָח הֶאָח מוסברת בכך שהיא מכוונת לשני סוגים שונים של אויבים ששמחו לאידו: אלה שביקשו את נפשו ורצו להורגו, ואלה שרק חפצו ברעתו [אלשיך].