מזמור זה חובר על ידי דוד המלך בשעת משבר ומנוסה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמזמור נאמר בעת שדוד ברח מפני אויביו, כאשר הדעה הרווחת היא שהדבר אירע בברחו מפני אבשלום בנו, ויש הסבורים שנאמר בברחו מפני שאול המלך [רד"ק, מאירי]. גישה ייחודית משלבת בין התקופות ומסבירה כי דוד, לעת זקנתו ובזמן מנוסתו מאבשלום, משתמש במכוון במילות תפילה שאמר בנעוריו כשברח משאול [מלבי"ם]. דעה נוספת קושרת את המזמור לצרת הגלות הכללית של עם ישראל [מאירי].
המילה לַמְנַצֵּחַ מתפרשת כקריאה לעורר את הלבבות [מאירי], או במשמעות של ניצחון והתגברות על המקטרגים הרוחניים [חומת אנך].
המילה לְהַזְכִּיר מציגה מספר כיווני חשיבה. בפן המוזיקלי והפיוטי, ייתכן שמדובר בשמו של לחן או פיוט מוכר שזו הייתה תחילתו [אבן עזרא]. עם זאת, רוב הפרשנים רואים במילה זו לשון של תפילה ופנייה לה'. יש המפרשים זאת כבקשה להעלות את קיומו של דוד לזיכרון לפני ה' [ביאור שטיינזלץ], או כקריאה לה' שימהר להושיעו [מצודת דוד]. בהקשר של ימי זקנתו, דוד מבקש להזכיר לה' את הניסים שעשה עמו בעבר כדי שלא יעזוב אותו גם עתה [מלבי"ם], שכן עצם הזכרת נפלאותיו של ה' מביאה להצלה [חומת אנך].
רובד פרשני נוסף נשען על מדרש הקושר בין פסוק זה לסיומו של המזמור הקודם. המזמור הקודם מסתיים בהבטחה שה' יושיע את ציון ואוהביו ישכנו בה, אך דוד עצמו אינו מוזכר שם. הדבר משול למלך שכעס על צאנו, הרס את הדיר וגירש את הצאן והרועה. לימים, המלך התרצה, בנה מחדש את הדיר והחזיר את הצאן, אך לא הזכיר את הרועה. הרועה, בראותו את הצאן מכונס, תמה מדוע הוא נותר בחוץ. כך גם דוד, המשמש כרועה של ישראל, רואה כיצד ציון נבנית וישראל שבים אליה, והוא פונה בתפילה של לְדָוִד לְהַזְכִּיר – בקשה אישית להזכיר את הרועה ולהצילו [רש"י, אלשיך].