בסיומו של המזמור, המבט חוזר אל מצבו האישי והשברירי של המשורר, מתוך זעקה דחופה להתערבות אלוהית.
ההכרזה וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן זוכה למספר גישות פרשניות. יש המפרשים תיאור זה כפשוטו [אבן עזרא]. עם זאת, פרשנים אחרים מבינים זאת באופן מושאל כמצב של הכנעה וענווה עמוקה [מצודת דוד, חומת אנך], או כתיאור היסטורי של דוד המלך בעת שגורש מן המלוכה על ידי בנו אבשלום ונותר חסר כול [רד"ק]. גישה נוספת מציעה כי תיאור העוני והאביונות משקף למעשה את האופן שבו האויבים תופסים ומעריכים את המשורר [אבן עזרא]. ברובד עמוק יותר, מצב העניות נקשר גם לדמותו של מלך המשיח ולגלות השכינה, כך שהבקשה לישועה נאמרת גם עבור האומה כולה, מתוך חשש שהגלות תתארך בשל חוסר זכויות של עם ישראל [אלשיך].
מתוך תחושת הפגיעות התמידית והצורך בישועה, עולה הבקשה המיידית אֱלֹהִים ח֫וּשָׁה לִּי, כלומר מהר ובוא לעזרתי [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הביטחון בישועה נשען על ההצהרה עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה. המילה וּמְפַלְטִי משמעותה מציל [מצודת ציון]. הפנייה אל ה' מבוססת על ניסיון העבר: מאחר שה' היה מאז ומעולם עוזרו ומצילו של המשורר, הוא מבקש שגם בעת הצרה הנוכחית יפעל כך [מצודת דוד]. בהשוואה למזמור מ' בתהלים, שם מופיע פסוק כמעט זהה, עולה הבדל לשוני מעניין: בעוד שכאן נכתב עֶזְרִי בלשון זכר, שם נכתב "עזרתי" בלשון נקבה. על פי המדרש, תופעה זו נובעת מכך שרוח הקודש מתבטאת לעיתים בלשון זכר ולעיתים בלשון נקבה [מנחת שי].
הפסוק נחתם בקריאה יְהֹוָה אַל תְּאַחַר, שמשמעותה בקשה שלא לעכב ולהמתין עם הישועה והעזרה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. בעוד תחילת הפסוק פונה אל "אלהים" המייצג את מידת הדין, סופו פונה בשם "ה'" המייצג את מידת הרחמים. זוהי בקשה מיוחדת לכך שמידת הרחמים תתעורר ותמנע את עיכוב הגאולה [אלשיך], שינוי שניכר גם בהשוואה למזמור מ', שם הפסוק נחתם במילה "אלהי" במקום בשם ה' [מנחת שי].