מזמור זה נפתח בהצהרת ביטחון עמוקה ובבקשה להגנה נצחית, ללא מילות פתיחה שגרתיות כמו "מזמור" או "למנצח". היעדר זה נובע מכך שהפרק נאמר בסמיכות וכהמשך ישיר למזמור שלפניו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
הרקע לחיבור המזמור נתון למספר פרשנויות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שדוד המלך חיבר את המזמור על עצמו בעת צרותיו ורדיפתו בידי אויביו. באופן ספציפי, המזמור מיוחס לתקופה שבה ברח מפני אבשלום בנו, שכן בהמשך הפרק מוזכרת עת זקנה, מה ששולל את תקופת רדיפת שאול שהתרחשה בצעירותו [רד"ק, אלשיך]. מנגד, קיימת דעה כי המזמור אינו עוסק בצרתו הפרטית של דוד, אלא מבטא את צרת הגלות הארוכה של עם ישראל [מאירי].
במוקד הפסוק עומדת המילה חָסִיתִי, שמשמעותה בטחתי [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי קיים קשר של סיבה ותוצאה בין חלקי הפסוק: מכיוון שבְּךָ בטחתי, הרי שראוי ולכן בקשתי היא שאַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עצם הפנייה והחסות בה' מהווים עילה מספקת להצלה, עד כדי כך שדי בעצם הביטחון הזה, אף ללא תפילה נוספת, כדי להבטיח שהאדם לא יבוש לעולם [אלשיך]. בנוסף, הבקשה להצלה נועדה גם למנוע חילול ה', כדי שאנשים לא יחשבו חלילה שאין ביכולתו של ה' להושיע, ולכן דוד מבקש שה' יושיעו בהווה כשם שהושיעו בעבר [מלבי"ם]. סיבה נוספת לכך שההצלה תהיה נצחית היא טבעו של ה': מכיוון שה' קיים לנצח, גם מי שחוסה בו לא יבוש לעולם [אבן עזרא].
מבחינה לשונית, אף על פי שהפועל חָסִיתִי כתוב בלשון עבר, יש המפרשים אותו במשמעות של עתיד. לפי קו חשיבה זה, ניתן לקרוא את הפסוק כך שהמילה לְעוֹלָם מתייחסת גם לתחילתו, כלומר: בך ה' אחסה לעולם, ומתוך כך מובטח לי שלא אבוש לעולם [מאירי].