דוד המלך פונה בתחינה לישועה מצרותיו, תוך שהוא מבקש מה׳ להאזין לתפילתו. בקשתו להצלה אינה נשענת על זכויותיו שלו, אלא על מידותיו של ה׳.
המילה בְּצִדְקָתְךָ מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לחסד, לרחמים ולנדיבות של ה׳, ולא לגמול המגיע לאדם על פי מעשיו. דוד יודע כי הצרות שבאו עליו הן עונש על חטא אוריה, ולכן הוא אינו יכול להישען על צדקתו שלו, אלא מבקש להיוושע רק בזכות צדקת ה׳ [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה במשמעות של משפט צדק ואמת; דוד מבקש מה׳ שישפוט בצדק, שכן אויביו פועלים כלפיו בעוול [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הבקשה תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי היא קריאה להצלה מידי האויבים ומשאר הצרות [ביאור שטיינזלץ].
סיום הפסוק, הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי, הוא בקשה מה׳ שיאזין לתפילה. אולם מעבר לבקשת ההאזנה הפשוטה, מסתתרת כאן השתוקקות עמוקה לקשר עם ה׳. דוד מבקש שהישועה לא תתבצע בפועל לפני שה׳ ישמע את דבריו. אף על פי שההצלה עשויה להיגזר מלמעלה מבעוד מועד, דוד חושש שאם ייוושע מיד, הוא יפסיד את ההזדמנות להתפלל ולדבר עם ה׳. מתוך תאוותו העזה לקשר זה, הוא מבקש קודם כל שה׳ יטה אליו אוזן, ורק לאחר מכן יביא את הישועה [אלשיך].