המשורר מביע מחויבות נצחית ובלתי פוסקת להלל את ה׳ על חסדיו, מתוך הכרה בעובדה שטובתו של ה׳ היא אינסופית ובלתי ניתנת לכימות אנושי.
כאשר המשורר מכריז פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ, הוא מתכוון למעשי הצדקה והישועות שה׳ עשה עמו [רש"י], וכן לאלו שנעשו עם אחרים ובימים עברו [אבן עזרא]. הביטוי כׇּל הַיּוֹם אינו מוגבל ליממה אחת, אלא משמעותו "כל הימים", כלומר באופן תמידי ורציף [רד"ק]. העובדה שהמשורר משתמש בלשון יחיד במילים צִדְקָתֶךָ ותְּשׁוּעָתֶךָ, נובעת מכך שמעשי ההצלה של ה׳ הם כה רבים ותכופים, עד שאין רגע ללא ישועה, והם מתחברים יחד ונחשבים כמעשה צדקה אחד ארוך ומתמשך [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת, מסביר את הסיבה להלל התמידי: המשורר אינו יודע את מספרן של הישועות, ואין להן גבול ידוע שבו יוכל לומר שסיים לספר את כולן ולחדול מכך, ולכן הוא ממשיך לספר בהן ללא הרף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה סְפֹרוֹת מפורשת על ידי הפרשנים כשם עצם שמשמעותו מספר, והיא בנויה במשקלן של מילים כמו "בשורה" או "גבורות" [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא, מאירי].
גישה מעט שונה למילת הקישור כִּי מציגים חלק מהפרשנים, המפרשים אותה במשמעות של "אף על פי". לפי קו מחשבה זה, המשורר מצהיר כי ימשיך לספר את צדקות ה׳ תמיד, אף על פי שלעולם לא יוכל לדעת את מספרן המלא [אבן עזרא, מאירי].