הודיה שלמה לה' מקיפה את האדם על כל רבדיו, ומחברת בין הביטוי הפיזי, הנגינה והחוויה הרוחנית הפנימית לכדי שירת גאולה אחת.
המילה תְּרַנֵּנָּה מבטאת שמחה ושירה של השפתיים [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששירת השפתיים אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת יחד עם נגינה בכלי זמר; השפתיים מרננות מתוך חיתוך הדיבור שבפה, במקביל לזמרת הכינור [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. ישנה משמעות מיוחדת לכך שהשפתיים, שהן חלק מגוף חומרי, זוכות לזמר ולהלל את ה' [אלשיך].
אולם, השבח אינו מסתכם בפעולה חיצונית של הגוף והכלים. המילים וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ מלמדות על חיבור עמוק בין הפנים לחוץ. הפרשנים מסכימים כי שירת השפתיים מלווה בשירת הנפש, כך שנוצרת השוואה ושלמות בין הלב לבין הפה. ההלל בוקע ממעמקי הלב בכוונה יתרה, ולא מן השפה ולחוץ [רד"ק, מלבי"ם, המאירי]. הנפש משתתפת בשירה בהתאם למהותה הרוחנית [מצודת דוד], והכתוב מייחס את הפדות דווקא אליה, משום שהיא הכוח המושל בגוף כולו [אבן עזרא].
באשר למהות הפדות שחווה הנפש, קיימות מספר התייחסויות. יש המפרשים זאת כהצלה פשוטה מצרה [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הרואים בכך גאולה מן הגלות; שכן בהיות האדם בגלות, לבו אינו נכון עמו ונפשו אינה מסוגלת לקבל את רוח הקודש הנדרשת כדי לשורר [רד"ק]. גישה נוספת מציגה קשר הפוך בין השירה לפדות: עצם זמירותיו של האדם לה' הן אלו שפודות ומטהרות את נפשו [אלשיך].