משחר ימיו מלווה ה' את האדם, מעניק לו דעת ומראה לו את ניסיו. המשורר מביט לאחור על חייו ומכיר בכך שכל הישגיו וידיעותיו הם פרי הדרכה אלוהית מתמשכת.
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מהות הלמידה במילה לִמַּדְתַּנִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' העניק למשורר לב מבין ויכולת להכיר בכך שכל הקורות אותו הם מאת ה' [רד"ק, מצודת דוד], והוא הראה לו את ניסיו ונפלאותיו באופן תדיר [מאירי]. מעבר לתובנה הרוחנית, יש המפרשים שהלמידה כוללת את כל ידיעותיו, מעשיו, ניצחונותיו ושירותיו של האדם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה לִמַּדְתַּנִי מלשון הרגל, כלומר שה' סייע למשורר והרגיל אותו להלל אותו באופן טבעי כחלק משגרת חייו [אבן עזרא]. גישה נוספת גורסת כי עצם הפעולה של סיפור הנפלאות לעם היא הדבר שאותו לימד ה' את המשורר מצעירותו [אלשיך, מלבי"ם].
הביטוי מִנְּעוּרָי וְעַד הֵנָּה מתאר את הרצף הכרונולוגי של ההשגחה, מימי קדם ועד היום, על כל מה שעבר על האדם [רש"י, מאירי]. מאז ימי נעוריו ועד עתה, המשורר מקפיד בכל עת לקיים את ההבטחה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ, לספר על מעשיו העל־טבעיים של ה' ולהודיע אותם לבני האדם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
לסיפור הנפלאות יש משמעות עמוקה הנוגעת גם לעתידו של האדם. אזכור הנסים שה' עשה בעבר גורם לכך שה' ימשיך לעשות לאדם נסים נוספים ויציל אותו [חומת אנך]. בכך, ההודאה על העבר מהווה הקדמה ובקשה לקראת העתיד: כשם שה' לימד וליווה את האדם מנעוריו, כך הוא מבקש שלא יעזוב אותו גם לעת זקנה ושיבה. דווקא בזקנה, כאשר הכוחות הטבעיים של הגוף נחלשים, המשך עשיית החיל וההצלחה יוכיח לעין כל כי הכוח המניע אינו כוחו העצמי של האדם, אלא כוחו וזרועו של ה' [מלבי"ם].