גדולתו של ה' וצדקתו הן אינסופיות, חוצות את גבולות הטבע וההבנה האנושית, ומובילות להכרה בייחודו המוחלט. המשורר ממשיך כאן את הבטחתו מהפסוק הקודם, ומצהיר כי יכריז ויודיע לדורות הבאים על צדקת ה' [רש"י, מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים מסבירים כי וְצִדְקָתְךָ מבטאת חסד אלוהי טהור שאינו תלוי במעשי בני האדם או ניתן להם כגמול ושכר, אלא נובע מעצם אלוהותו [מצודת דוד, מלבי"ם]. צדקה זו היא עצומה, חסרת גבולות, וגבוהה לאין שיעור מצדקתו של כל אדם בשר ודם [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
ההכרזה כי צדקה זו מגיעה עַד מָרוֹם, קרי עד השמיים [ביאור שטיינזלץ], מפורשת בכמה רבדים. גישה אחת מדגישה את אהבת ה' לבני האדם: הצדקה מופנית כלפי שוכני הארץ ומגיעה רק עד למרום, שכן המלאכים הנמצאים בשמיים אינם זקוקים לחסד וצדקה [אלשיך]. גישה אחרת רואה בכך ביטוי לשליטתו המוחלטת של ה' בבריאה. בניגוד לישועה טבעית שבה ה' מניע רק את הסיבה הראשונה והטבע עושה את השאר, בישועה ניסית ה' שולט בכל שרשרת האירועים במישרין – מהתוצאה הסופית שבארץ ועד לסיבה העליונה שבמרום [מלבי"ם].
על המילים אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת מסבירים הפרשנים כי אלו המעשים הכבירים שה' עשה עם המשורר ועם בני אדם נוספים [רד"ק]. מעשים אלו הם כה נשגבים, עד שהם עולים אפילו על מידת הצדקה עצמה ואינם ניתנים לתיאור במילים [אלשיך, יפת באבן עזרא]. המונח "גדולות" ממחיש כיצד פעולותיו של ה' מחברות את הארץ עם השמיים ומשתרעות על פני כל שלבי המציאות [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בקריאה אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ, המהווה פניה ישירה לה' מתוך הכרה ביכולתו האינסופית. בעוד שלכל הכוחות העליונים והתחתונים יש גבולות והם כפופים לחוקי הטבע, כוחו של ה' לעולם אינו כלה [רד"ק]. הוא השליט הבלעדי שאין מי שיוכל למחות בידו [מצודת דוד], וביכולתו לפעול בניגוד מוחלט לחוקיות הטבעית וליצור תוצאות מתוך מצבים הפוכים לחלוטין [מלבי"ם].