הודיה מתמדת לה' עולה מתוך תחושת ההצלה והניצחון על האויבים. לאחר שהוסר האיום, המזמור עובר מהודיה זמנית או מוזיקלית לשבח תמידי המבוטא בדיבור פשוט ויומיומי.
הפועל תֶּהְגֶּה משמעותו תדבר, והמילה חָפְרוּ מבטאת עניין של כלימה ובושה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש לשים לב לדיוק במילים מְבַקְשֵׁי רָעָתִי, שכן קריאה שגויה ונפוצה מחליפה אותן במילים "מבקשי נפשי" [מנחת שי].
המילה גַּם הפותחת את הפסוק מחברת אותו לפסוק הקודם שהזכיר את השפתיים, שכן הדיבור נעשה באמצעות השפתיים והלשון גם יחד [רד"ק]. עם זאת, הוספת הלשון מדגישה כי השבח הוא פנימי ומהותי יותר מאשר אמירה בשפתיים בלבד [אלשיך]. בנוסף, המילה מבטאת מעבר מצורת הלל אחת לאחרת: בעוד שהשירה בכינור ובכלי נגינה נעשית בזמנים מסוימים, כמו בלילה, הלשון ממשיכה לדבר בשבח ה' כָּל הַיּוֹם כולו, גם ללא ליווי כלי נגינה [אבן עזרא, אלשיך].
תוכן הדיבור הוא צִדְקָתֶךָ. צדקה זו מתבטאת בכך שההצלה מאת ה' נעשתה בחסד ולא כגמול המגיע לאדם בדין [מצודת דוד]. היבט נוסף של חסד זה הוא ההצלה הרוחנית, שבה ניצל המשורר מהחטא של הריגת אויביו, ולצד זאת העובדה שאותם אויבים התחרטו על מעשיהם ושבו לה' מבלי שייענשו [אלשיך].
הסיבה להודיה זו היא מפלתו של האויב. המבקשים להרע למשורר מתביישים מכיוון שתוכניותיהם וסברותיהם כשלו [מאירי]. הבושה שלהם מתעצמת כאשר הם רואים שלא רק שהמשורר ניצל מהרעה שתכננו לו, אלא שגדולתו אף התרבתה [מצודת דוד]. מתוך כך שהאויבים בושו ונכלמו, הוסר הפחד לחלוטין, והמשורר יכול להמשיך ולזמר בביטחון מלא [אבן עזרא, רד"ק].