האדם תלוי לחלוטין בהשגחת ה' עוד בטרם עמד על דעתו, והכרה זו משמשת יסוד להודיה נצחית. המשורר מבטא ביטחון מוחלט בבורא, שליווה אותו, פרץ עבורו דרך והעניק לו חיים מתחילת הווייתו.
הפרשנים מסכימים כי המילים מִבֶּטֶן ו-מִמְּעֵי אִמִּי מתארות את תחילת ההוויה האנושית ואת רגע הלידה. אף על פי שהעובר חסר מודעות בעת צאתו לאוויר העולם, הוא נשען על ה' שמכין עבורו את מזונו וצרכיו [רד"ק]. יש המבחינים בין השלבים השונים של ההיריון, ומסבירים כי מִמְּעֵי אִמִּי מתייחס לשלב הראשוני ביותר של יצירת הוולד בטרם התנתק ממקומו, ואילו מִבֶּטֶן מתאר את השלב המאוחר יותר שבו העובר כבר מונח ברחם אמו [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה הרואה בביטויים אלו משל לתקופות קדומות בחיי האדם, ומסבירה כי המשורר נשען על ה' עוד מתחילתן של צרותיו הראשונות [מאירי].
המילה גּוֹזִי זוכה למספר התייחסויות מרתקות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת הוצאה, העברה ופריצת דרך, בדומה לרוח שהסיעה והוציאה את השליו מן הים אל מחנה ישראל במדבר [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. ה' הוא זה שמעתיק את האדם מן החושך אל האור ומוציא אותו לאוויר העולם [מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
לצד הפירוש הפשטני של הוצאה מהרחם, חז"ל דורשים את המילה גּוֹזִי בשני מישורים נוספים הקשורים ליצירת האדם. במישור הפיזי, המילה נדרשת מלשון גזיזת שיער הראש, ללמדנו שיצירת העובר מתחילה מראשו. במישור הרוחני, המילה מתפרשת כלשון שבועה, המרמזת לכך שה' משביע את נשמת האדם עוד בטרם לידתה לשמור על טהרתה [תורה תמימה]. בנוסף, יש המפרשים את המילה מלשון חיתוך והפרדה, כפעולת הניתוק של העובר ממעי האם בתחילת רקמתו [מלבי"ם].
מתוך ההכרה כי ה' הוא מקור החיים והוא זה שהוציא את האדם לאוויר העולם, נובעת ההכרזה בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד. ההלל מופנה לה' בלבד על הטובות שעשה עמו [רד"ק], ולא לשום גורם אנושי או זכות אבות, שכן ללא פעולתו של ה' לא היה לאדם קיום כלל, ואפילו שנות חיים שהיו מוענקות לו מאחרים לא היו מועילות לו אלמלא ה' הוציאו חי מן הרחם [אלשיך]. מאחר שכל הווייתו של האדם נשענת על ה', הוא מתהלל רק בו, והישועה האלוהית נדרשת תמיד כדי שלא יחולל שם ה' בעולם [מלבי"ם].