תפילת המשורר מבטאת קריאה עמוקה למפלתם ולביזויים הפומבי של רודפיו. כאשר הוא מבקש יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ, הפרשנים מצביעים על תהליך של אכזבה וכיליון. הבושה תגיע כאשר תוחלתם של האויבים תכזיב [המאירי], וכאשר יראו כי ה' ניצב לימין המשורר [מצודת דוד]. באשר לקשר בין הבושה לכיליון, יש הסבורים כי הבושה תתרחש בעת שיכלו ויאבדו [רד"ק], ואחרים רואים בכך תהליך הדרגתי שמתחיל בבושה ומסתיים בכיליון [אלשיך], או כיליון במובן זה שיחדלו ממעשיהם לאחר שיבינו כי אין בהם תועלת [מצודת דוד].
המושג שֹׂטְנֵי מוסבר מלשון שנאה, שְׂטָנָה וקיטרוג [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על ההבחנה בין שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי לבין מְבַקְשֵׁי רָעָתִי. גישה אחת גורסת כי "שוטני נפשי" היו בעבר אוהביו של המשורר שהפכו לשונאיו, בעוד ש"מבקשי רעתי" הם אויביו הרגילים [אבן עזרא]. גישה אחרת מציעה חלוקה בין המישור הרוחני לפיזי: "שוטני נפשי" הם משחיתים ומקטרגים רוחניים שנוצרו מחטאיו וכלים על ידי ייסורים, ואילו "מבקשי רעתי" הם האויבים הגשמיים הרודפים את גופו [אלשיך].
בסופו של דבר, עונשם של האויבים מתואר במילים יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה. הפועל יַעֲטוּ משמעותו יתכסו ויתעטפו [ביאור שטיינזלץ]. זהו דימוי ציורי לכך שהבושה והכלימה יסובבו אותם מכל עבר, ממש כשם שבגד ומעטפת מכסים את גוף האדם [מצודת ציון, מצודת דוד, המאירי].