הבטחת הירושה והישיבה בציון מוענקת לעם ישראל, תוך הדגשת ההמשכיות הבין־דורית והקשר הנצחי לארץ.
המילים וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ מתייחסות לעם ישראל שיירש את ציון [ביאור שטיינזלץ]. זהותם של עֲבָדָיו מפורשת כהתייחסות לאבות האומה, שבזכותם זוכים צאצאיהם לנחול את הארץ [מצודת דוד]. ירושה זו אינה זמנית, אלא מבטאת רצף דורי שבו הארץ עוברת לבנים ולנכדים, בין אם מדובר על תקופת דוד המלך ובין אם על ימות המשיח [אבן עזרא]. הבטחה זו טומנת בחובה גם את קביעות הישיבה בארץ, תוך ביטחון שלא תהיה גלות נוספת אחריה [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ, מצביע על כך שאוהבי ה' הם אלו שיזכו להתגורר בארץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והם יעשו זאת מתוך שלווה והשקט [מלבי"ם].
אף על פי שההבטחה והנחלה בציון מיועדות באופן בלעדי לישראל ולא לשאר אומות העולם, יש במהלך זה תועלת אוניברסלית. ישועת ישראל והתבססותם בארץ משפיעות שפע וטוב על השמיים והארץ כולם, שכן קיום העולם תלוי בקיומו של עם ישראל, ובלעדיו היה העולם אבד [אלשיך].