כאבו האישי של המשורר וניסיונותיו להתענות נתקלים ביחס עוין מצד סביבתו. באומרו וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק, כוונתו היא שעטה על עצמו שק לאות סיגוף וצער, מתוך דאגה עמוקה או כמעשה של חזרה בתשובה [מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים שעשה זאת מתוך שתיקה [אלשיך].
אולם, תגובת שונאיו למעשה זה הייתה קשה: וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל. הפרשנים מסכימים כי בעקבות לבישת השק, המשורר נעשה עבורם למושא ללעג ולקלס. מעבר לגיחוך, מצבו הפך למטבע לשון של ממש, כך שבכל פעם שביקשו להזכיר דבר גרוע ושפל, השתמשו בו כדוגמה וכמשל [רד"ק].
לעומת הפירוש כי הדבר עורר לעג, יש המציעים קו מחשבה אחר, ולפיו האויבים ראו בלבישת השק איום של ממש. לפי תפיסה זו, השונאים פירשו את המעשה כמשל וכסימן רע המכוון כלפיהם. הם סברו כי העבד לובש שק רק על צרת אדונו, או שהמעשה מרמז שגם הם עתידים להגיע לשפל כמותו, ובעקבות חשש זה הם אף מנעו ממנו להמשיך וללבוש את השק [אלשיך].