מבעד למילותיו של המשורר ניכרת תחושה של כאב עמוק וייאוש, במציאות שבה במקום לזכות לחמלה, לעזרה ולנחמה, סביבתו הקרובה פועלת במכוון כדי להעצים את מכאובו. התיאור נשען על ציור מוחשי של אדם מורעב ומיובש, אשר במקום לקבל מזון ומים משיבי נפש, מוגשים לו תחליפים אכזריים.
הפרשנים מסכימים כי המילה בְּבָרוּתִי מתייחסת למאכל או לסעודה, בדומה לאוכל המוגש כדי להברות ולהשיב את נפשו של אדם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. יש המדייקים כי מדובר באכילה מועטת [מצודת ציון]. גישה ייחודית מפרשת כי מדובר באופן ספציפי ב"סעודת הבראה", אותה סעודה שמקובל כי אחרים מכינים עבור אדם אבל כדי לנחמו [מלבי"ם]. לתוך סעודה זו, מכניסים האויבים רֹאשׁ – עשב מר ורעיל [מצודת ציון, שטיינזלץ], או מרירות באופן כללי [רש"י]. במקביל, במקום להרוות את צמאונו של המשורר, הם משקים אותו חֹמֶץ במטרה מכוונת להגביר את תחושת הצימאון שלו [שטיינזלץ].
תמונה זו מתפרשת כמשל למציאות שבה האויב מכה ומייסר את החלש, ומוסיף מכאוב על מכאובו הקיים [מצודת דוד, מאירי]. גם בעת הגלות, כאשר האדם מבקש רגע של שמחה או מנוחה, צריו ממרים את חייו ומחבלים בנחמתו [רד"ק].
חלק מן המפרשים קושרים את תמונת הסבל הזו למצב של צום ותענית. לאחר שהמשורר בכה וצם, וכאשר הוא מנסה לאכול בלילה כדי להשיב את נפשו, היגון העמוק והתהפכות לבם של אלו שאמורים היו לנחמו, גורמים למזון ולמשקה להרגיש כעשב מר וכחומץ [אבן עזרא, אלשיך]. ברוח דומה, במקום להגיש לאבל יין שנועד לשמח את לבו ולנחמו, מגישים לו חומץ ומרירות [מלבי"ם].
תחושה זו של מועקה המפרה את רגע השבירה של הצום, באה לידי ביטוי גם בסיפור תלמודי על רבי יהודה הנשיא. לאחר שישב בתענית שלושה ימים בשל ויכוח עם אדם שחלק על אמונתו, ובדיוק כאשר עמד לברך ולאכול כדי לשבור את צמו, הופיע אותו יריב בפתחו. באותו רגע חש רבי יהודה כי מגישים לו מרירות בתוך סעודתו, וקרא על עצמו את הפסוק הזה כדי לבטא את עוגמת הנפש שבהפרעת סעודת ההבראה שלו [תורה תמימה].