מול לעגם ושמחתם לאיד של האויבים, המשורר בוחר שלא להשיב מלחמה או להתייחס לחרפות, אלא להפוך את הפנייה לה' למפלטו ולנשקו היחיד [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. יתרה מכך, עצם השמחה של האויבים על מפלתו עשויה לעורר את רחמי ה', שכן דרכו של ה' להשיב את אפו כאשר האויב שמח לאיד, ובכך הופך רגע המשבר עצמו לשעת חסד [אלשיך].
בקשתו של המשורר היא וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. רוב הפרשנים מבינים מילים אלו כתקווה ותחינה: יהי רצון שתפילתי תתקבל ותהיה זו שעת רחמים [רש"י, אבן עזרא], או כביטוי לתפילה מתמדת, מתוך ציפייה שלפחות אחת מהתפילות תפגע בשעת רצון שבה תסתיים הגלות [רד"ק]. לחלופין, זוהי בקשה שה' יקרב את העת הרצויה לגאולה [מאירי]. מנגד, יש המזהים את המושג "עת רצון" עם זמן מוגדר מראש, והוא השעה שבה הציבור מתפלל יחד [תורה תמימה]. על בסיס גישה זו, מוצג רעיון של "תפילה על התפילות": בדומה לאוהב המלך המבקש ביום חגו של המלך בקשה אחת – שכל בקשותיו העתידיות ייענו תמיד – כך המשורר מנצל את שעת הרצון של תפילת הציבור כדי לבקש שה' יענה לו מעתה ואילך לכל תפילותיו, גם כשיתפלל ביחידות [חומת אנך].
בהמשך הפסוק חל מעבר מפנייה בשם ה', המייצג רחמים, לפנייה בשם אֱלֹהִים, המייצג את מידת הדין. המשורר חושש שמא מעשיו אינם מצדיקים ישועה מצד הדין, ולכן הוא נאחז במידת החסד ומבקש בְּרָב חַסְדֶּךָ [אלשיך]. בעוד שהאמת מייצגת קיום של הבטחה מחייבת, החסד ניתן לאדם גם כאשר אינו ראוי לו כלל [מלבי"ם]. חסד רב ומופלג זה נדרש כדי להחיש את הגאולה מבלי להתחשב במעשיהם הרעים של בני האדם [רד"ק].
את תפילתו הוא חותם בבקשה עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, כלומר, הושיעני בישועתך באמת [אבן עזרא]. המילה "אמת" מתפרשת כאן כדבר יציב, מתקיים ונצחי [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וכן כבקשה מה' לקיים את הבטחותיו הנבואיות לישועה, שאינן מכזבות לעולם [רד"ק, מאירי, מלבי"ם]. רובד עמוק נוסף קושר את ישועת האדם עם ישועת השכינה הנמצאת בגלות: המשורר מבקש שאם הוא אינו ראוי להיגאל בזכות עצמו, ה' יענה לו למען האמת של ישועת ה' עצמו, שכן ישועתם של ישראל היא למעשה ישועתו של הקדוש ברוך הוא [אלשיך].