משורר התהילים זועק להצלה מתוך מצוקה קיומית, תוך שימוש בדימויים עזים של טביעה והילכדות במים עמוקים. הוא מבקש שלא להיסחף בתוך שִׁבֹּלֶת מַיִם, שהיא זרם עז וחזק העלול להשליכו למרחוק, ושלא לטבוע בתוך מְצוּלָה המאיימת לבלוע אותו [ביאור שטיינזלץ].
הבקשה החותמת את הפסוק, וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, מתארת מצב שבו האדם כבר נפל אל תוך הבאר, ותפילתו היא שפתח הבאר לא ייסגר עליו בעודו בפנים, כדי שלא תאבד תקוותו והוא יוכל בכל זאת לטפס ולהיחלץ ממנה [מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפועל תֶּאְטַר מוסכם על רוב הפרשנים במשמעות של סגירה, אטימה וסתימה. הם מוצאים לכך מקבילה לשונית בביטוי המקראי "אִטֵּר יַד יְמִינוֹ", המתאר אדם שיד ימינו סגורה ומוגבלת משימוש [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא].
מעבר לרובד הפיזי של סכנת טביעה, הפרשנים רואים בדימויים אלו משל למצוקות לאומיות ורוחניות. יש הרואים במושג בְּאֵר סמל לעול הגלות [רד"ק] או לצרה נכרית [רש"י], שהאדם חושש להילכד בתוכה ללא מוצא. גישה שונה לחלוטין מציעה כי תיאורי המים והבאר מייצגים דווקא דרכי מילוט נואשות מפני אויבים: היסחפות בזרם מסמלת בריחה חפוזה מהעיר, בליעה במצולה מסמלת הסתתרות במערות, ובאר סגורה מסמלת היסגרות בתוך עיר מבצר. לפי קו מחשבה זה, המשורר מבקש מה' שלא ייאלץ להינצל בדרכי הישרדות קשות אלו, אלא שה' יושיע אותו בדרך של חסד ורחמים גלויים [מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף וייחודי דורש את הפסוק על רקע סיפור מגילת אסתר. לפי פירוש זה, הזרם והמצולה מייצגים את החטאים שאיימו להטביע את עם ישראל באותה תקופה, כמו ההשתתפות בסעודת אחשוורוש וההשתחוויה לצלם בבבל. לעומת זאת, המילה בְּאֵר מתפרשת כאן לחיוב כמקור של מים חיים [אבן עזרא, אלשיך], והיא מסמלת את המלכה אסתר. הבקשה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ היא תפילה שפיה של אסתר לא ייסגר, אלא שהיא תצליח לדבר בפני המלך אחשוורוש, להפוך את לבו, ובכך לבטל את גזירת המן ולהחיות את העם [אלשיך].