הפסוק מציג קללה קשה המופנית כלפי האויבים, כעונש על הרעה הגדולה שעשו כאשר רדפו את העם [מאירי] ושלחו את ידם בהיכל ה׳. העונש מגיע בבחינת מידה כנגד מידה: מכיוון שפגעו במעונו של ה׳, כך גם מעונם שלהם ייפגע ויישאר ריק מאדם [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין סוגי המבנים המוזכרים בפסוק. המילה טִירָתָם מתייחסת למבני הקבע המפוארים והחזקים שלהם – ארמונות, מבצרים, או בניינים ציבוריים גדולים שבהם הם מתאספים, כדוגמת בתי מועצה או בתי עבודה זרה [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הקללה היא שטירות אלו תהיינה נְשַׁמָּה, כלומר שוממות לחלוטין [מצודת ציון, שטיינזלץ].
מנגד, הפסוק מזכיר גם את אָהֳלֵיהֶם, שהם מבנים ארעיים המטלטלים ממקום למקום. הניגוד כאן מדגיש את החורבן המוחלט: לא רק שמבני הקבע החזקים שלהם ייוותרו שוממים, אלא שלא יישאר להם אפילו אוהל עראי למחסה [מלבי"ם].
מהות הקללה, אם כן, אינה מתמקדת בהכרח בהרס הפיזי של המבנים עצמם, אלא בהכחדת היושבים בהם. המבנים והאוהלים עשויים להישאר על תילם ולא להיהרס, אך הם יהיו ריקים לחלוטין מאדם, משום שהאויבים עצמם יושמדו, וכך בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב [אלשיך].