מצוקתו של האדם הסובל מקבלת ממד טרגי נוסף, כאשר דווקא פעולות של חזרה בתשובה, אבל רוחני וזעקה לה', הופכות לעילה ללעג והשפלה מצד סביבתו.
בביאור המילים וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי, הפרשנים נחלקים לשתי גישות מרכזיות באשר ליחס שבין הבכי, הצום והנפש. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של שתי פעולות מקבילות של עינוי עצמי: האדם בוכה ומתענה. יש המסבירים כי חסרה כאן האות וי"ו, והכוונה היא כאילו נכתב "ואבכה ובצום נפשי", כלומר בכיתי וצמתי תמיד [רד"ק, מאירי], בעוד אחרים מפרשים בפשטות שהבכי מתרחש בעת שהנפש שרויה בתענית [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מבינה את המילה נפשי לא כמי שצמה, אלא כנושא שעליו בוכים. לפי פירוש זה, המשמעות היא "בכיתי על נפשי" הנדכאת, כאילו מתה לגמרי [אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. זווית ייחודית לכך מציע [אלשיך], המבחין בין צרת הגוף לצרת הנפש. לדבריו, הבכי כאן אינו על הייסורים הפיזיים והאובדן שבגלות, אלא אך ורק על המצב הרוחני של הנפש שנטמאה בחטא.
חלקו השני של הפסוק, וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי, מתאר את התגובה הקשה של הסביבה. רוב הפרשנים מסכימים כי עצם פעולת הבכייה, התפילה והצום לה' היא זו שהופכת למוקד של לעג וחרפה מצד האויבים [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעג זה נושא אופי תיאולוגי עוקצני: האויבים רואים שהתפילות אינן נענות, וטוענים כי אם ה' לא היה מואס בישראל, הוא ודאי היה שומע את קול הבכיות [מצודת דוד], ובכך הם למעשה מחרפים את ה' עצמו דרך סבלו של המתפלל [רד"ק].
פירושים אחרים ממקדים את החרפה בנפש עצמה. האויבים לועגים לנפש המיוסרת ואומרים כי נגזר עליה להיכרת ולאבוד [מאירי]. בנוסף, כאשר הגויים שומעים את הווידוי והבכי על חטאים רוחניים, הם מנצלים זאת כדי ללעוג לישראל על כך שעזבו אלוהים כה גדול למען הבלי הגויים. מנגד, החרפה יכולה להיות גם פנימית ואישית: הצום והבכי משחיתים את מראהו של האדם עד כדי כך שעצם קיומו וחיותו הופכים לחרפה בעיני עצמו ובעיני כל רואיו [אלשיך].